דילוג לתוכן העיקרי

ארך אפיים

קובץ טקסט

הרב ניר עזריאלי (מחזור ל"ו)

א. פתיחה

המשנה באבות, מלמדת דרכים לקניין תורה. ההבדל בין דרכים לבין מידות, הוא שבעוד מידה היא תכונה נפשית מסוימת, דרך היא פעמים רבות פרקטיקה טכנית. דוגמאות רבות אנו מוצאים לכך במשנתנו - תלמוד, מיעוט שינה, ועוד, שהינם דרכים טקטיות. פעולה של הארכת אף ("ארך אפיים") יכולה להיות פרקטיקה על מנת לקנות תורה; מאידך היא יכולה להיות עמדה נפשית, דהיינו מידה.

קשה להתעלם מהופעתה של תכונה זו בי"ג מידות של רחמים אותם לימד הקב"ה למשה בנקרת הצור. י"ג מידות אלו הן מידות שאנו מבקשים מהקב"ה לנהוג, בחסד וברחמים, כאשר הוא דן בשאלת הגמול.

ידועים הם דברי הרמב"ם על החובה של אדם להידמות לקב"ה במידותיו:

...והלכת בדרכיו. כך למדו בפרוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון... ועל דרך זו קראו הנביאים בכל אותן הכינויין ארך אפיים... וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות כפי כחו.

(הלכות דעות, פרק א', הלכות ה'- ו' )

המשנה מלמדת אותנו כי הידמות לקב"ה במידה זו, מהווה סגולה ייחודית, סגולה יתירה לכאורה על מידות אחרות של הקב"ה לקניין תורה. כיצד?

כדי להבין את הדברים נעסוק ראשית בשאלה הבסיסית: מהי מידת ארך אפיים; לאחר מכן ננסה להבין מהי התכונה המיוחדת דווקא במידה זו, המועילה בקניין התורה.

ב. מידת ארך אפיים[1]

בירושלמי (תענית, פרק ב', סוף הלכה א') מובא דיון במידת ארך אפיים, במסגרתו מובאת המימרא הידועה של רבי לוי:

מהו ארך אפים? רחיק רגיז.

כלומר, מידה זו מרחיקה את הרגז, או במילים אחרות - הקב"ה מרחיק ממנו את הרגז. לירושלמי שם חשוב להדגיש שהקב"ה אינו ותרן; מדוע?

בדרך כלל אנו תופסים את מידות הרחמים כאנטיתזה למידת הדין; בדין יושב השופט ודן, ומנסה להיות אובייקטיבי ככל שיוכל, דהיינו לא כועס, ודן 'על פי הספר'. מידת ארך אפיים היא כבר אחרי שתם הדין: הקב"ה כבר עלול לכעוס, וזוהי נגיעה בדבר; הקב"ה כביכול נפגע ממעשיו של האדם[2] או לכל הפחות מתעוררות אצלו תגובות רגשיות למעשיו.

ויתור פירושו שלקב"ה לא אכפת[3]; ויתור הוא אדישות. הקב"ה לא יכול להיות אדיש למעשה האדם, כי אכפת לו ממנו. הקב"ה "מאריך רוחיה וגבי דיליה" ("מאריך רוחו וגובה את שלו"[שם]); בסוף הקב"ה יגבה את שלו, השאלה היא רק מתי. האדם מבקש לחיות בתוך המערכת הזאת - שמצד אחד כועסת עליו, אך נותנת לו זמן לחיות בתוכה; אכפת לה ממנו, ואם לא יהיה אכפת לה - האדם לא יוכל להמשיך להתקיים. כלומר, הקב"ה יוצר מרווח זמן עד הגבייה; מדוע?

אמר הקב"ה: "אף" ו"חמה" מלאכי חבלה הן. הרי אני משלחן לדרך רחוקה, שאם מכעיסים אותי ישראל, עד שאני משלח אצלן ומביאן, ישראל עושים תשובה ואני מקבל תשובתם.

(שם).

אצל מלך בשר ודם יכול להיות פער בין קבלת החלטה לתגובה מסוימת, על מעשיו של אדם מסוים, לבין ביצועה[4]. הרוגז, כתגובה אצל הקב"ה, הוא דבר בלתי נמנע, ותגובה טבעית למעשה הנורא - החטא של האדם. אצל הקב"ה פער כזה איננו קיים באופן 'טבעי', אך מידת ארך אפיים היא יצירת מרווח 'מלאכותי'. מה מרוויח ממרווח זה האדם? הזדמנות לשוב בתשובה. בלי להיכנס לשאלה המטאפיסית של היחס בין הקב"ה כטוב, לבין מידות כמו כעס רוגז וענישה, נניח כי היות והכעס פה משרת את הטוב, של היראה, התשובה והתיקון, הרי שהוא חלק מטבע הטוב להיטיב[5]. אף על פי כן, הקב"ה מרחיק בפועל את הכעס. כמובן שמושג הזמן אינו משפיע על הקב"ה, אך במושגים שלנו, בהם הנהגת העולם נתפסת בשכלנו בקטגוריות של מקום וזמן, הרחקת הכעס מתבטאת בשהייה והמתנה לתשובה.

 

ג. הליכה בדרכיו

כיצד, אם כן, הרוצה ללכת בדרכיו של ה', ולנהוג על פי מידותיו, יאמץ את מידת אריכות האפיים?

אדם הרוצה לנהוג באריכות אפיים, ראשית, אינו יכול לשמור על מרחק בטיחות מהמתרחש בסביבתו: כשם שלקב"ה, כאב אוהב, כל מעשה של האדם נוגע ולעיתים מעורר אף וחימה, כך האדם צריך להיות ייחס לסביבתו - מעורב רגשית. שנית, האדם צריך להבין שמידת הכעס היא מידה רחוקה, ולכן אף על פי שלעיתים זוהי תגובתו הטבעית, הוא צריך לדעת להרחיקה.

הרחקת הכעס מאפשרת לאדם להכיל את סביבתו כפי שמידת אריכות האף מאפשרת לקב"ה להכיל את החוטא. ההבדל הוא שבעוד שהקב"ה אמת ועל כן על מוטל על החוטא לעשות תשובה, כאשר האדם מאריך אף לעיתים עליו עצמו מוטלת החובה לעשות תשובה. לא תמיד האדם שמולו הוא הטועה, ולעיתים הוא טועה בעצמו; הנטייה הטבעית שלו היא להתנגד למציאות שמולו, ואריכות האף מאפשרת לו להכיל אותה, אך לא מתוך אדישות, אלא דווקא מתוך מעורבות רגשית, נפשית וקיומית.

ד. קניין תורה באמצעות אריכות אפיים

ייתכן שבעקבות המשנה באבות זיהה גם מר"ן הראי"ה קוק זצ"ל קשר בין מידת ארך אפיים והרחקת הכעס לבין קניין תורה.

בספר מידות הראי"ה, שערך בנו, מבאר הראי"ה מידות שונות. אחת המידות המפתיעות המופיעות בספרו, היא מידת הכעס, אשר קדמונינו נטו לייחס לה השפעה שלילית ביותר על הנפש[6]. מעניין שהרב קוק נתן לה משקל רב דווקא בהקשר של לימוד תורה, כאשר בתוך הדברים הוא מכניס גם את מידת אריכות האף, ונעסוק בדבריו בהמשך. לפני כן, נציב שני מודלים יישומיים למידת אריכות האף בקניין התורה:

א. קשר פרקטי, דהיינו קשר ישיר בין הארכת האף לקניין התורה. אדם שניחן באריכות אפיים הדבר מועיל לו בלימוד, כמו אדם המשמש תלמידי חכמים. למשל, המהרש"א בנדרים (כב:) מסביר שהכעס מונע מהאדם לשמוע את דברי חבריו, ואדם שאין לו חבר ותלמיד "יפרוש אוולת בתורה" ולא יכווין לפרוש האמת. בעל התפארת ישראל מסביר שמצאנו גם שהכעס מחליש הזיכרון, והארכת האף מאפשרת את חידודו.

ב. קשר מיסטי; לא בטוח שיש קשר ישיר בין הקניין למידה, אך מובטחנו שאדם אשר מתנהג באריכות אפיים כלפי הבריות תורתו משתמרת. דברים אלו עולים מדברי המדרש בפסחים (סו:): "כל אדם הכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסלקת ממנו". הדברים נשמעים כסוג של עונש על הכעס. וכן מצאנו בנדרים (כב:): "כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טיפשות".

מדוע? משום שקניין תורת ה', דורש במידת מה הידמות לה' - "והלכת בדרכיו, מה הוא מאריך אף - אף אתה מאריך אף". היכולת לקנות את התורה, להפוך את התורה לשלך, דורשת מהאדם מידת מה של הידמות לנותן התורה. היא דורשת מהאדם למעט בשנה ובדרך ארץ, והיא דורשת מהאדם להאריך אף. חז"ל אף אמרו ש"כל הכעוס כאילו עבד ע"ז" (עיינו רמב"ם, הלכות דעות, פרק ב', הלכה ג') - השתלטות הכעס על האדם היא השתלטות של עבודה זרה על דרכו וליבו, במקום מידותיו של הקב"ה. התורה היא המפגש של האדם, האנושי והסופי, עם הא-ל האין סופי; מפגש זה דורש מהאדם מידת מה של הידמות לא-ל, כדי לקנות את תורתו.

כדרכו בקודש, גם פה מציע הרב קוק שילוב בין המיסטי לפרקטי, המתקשרים להסבר למידת אריכות אפיים, כפי שהסברנו בחלק הראשון, ונעיין בדבריו:

כעס -

לפעמים בא 'רתחא דאורייתא' ממה שאדם המעלה, המשוטט במרחבי הדעה העליונה מוכרח להיפגש בצמצומי הקצובות, המוכרחים בהגבלותיהן ממעל לתאות גבעות עולם, והנשמה העליונה מצטערת, ומתעורר ע"י זה כעס הנפש ורתחא דאורייתא.

ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה מפני ירידת החיים, והנשמה העורגת לנעם ד' ואור אלוקי נכבד ומאיר ברב זהרו, מצטערת וסולד ומתילד צביון של כעס עצור.

אמנם גבה הרוח, ארך האף של ההשכלה הרחבה מתרומם על כל אלה, והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלוקית עליונה, אז ישוב הנייח האלוקי להאיר בנשמה ויפיק נחת ורצון, ו'אור צדיקים ישמח'.

אדם הלומד, האדיש לדברים הנלמדים, גם אם הדברים לא יראו לו הגיוניים, ישאר אדיש; לעולם לא יהיה אכפת לו. "אדם המעלה" בלשונו של הרב, כאשר הוא פוגש את דבר ה', והוא מרגיש שהדבר רחוק מתפיסתו הדתית והמוסרית, הדבר מעורר בו כעס - 'רתחא דאורייתא'. כעס כזה יכול להתעורר פעמים רבות במפגש של האדם בעל תפיסות עולם אוטונומיות מול הצו האלוקי שתובע התערבות בחיי האדם, עד לפרטי פרטים. כאן נבחן האדם: אדם אשר הוא "גבה רוח וארך אף" מסוגל להתרומם, להרחיק את הכעס ולהכיל את צו ה'. קניין תורה כזה, המתחיל ממעורבת רגשית של ריתחא דאורייתא, וממשיך בהכלת דבר ה' ועשיית רצונך רצונו, מביאה בסופו של דבר ל'אור צדיקים ישמח'.

 

ה. סיכום - הכלת האחר

מידת ארך אפיים היא ממידותיו של הקב"ה. ראינו שכדי לקנות את תורתו, ראוי לו לאדם להידמות לו. הידמות לקב"ה מאפשרת להכיל את האחר, לקב"ה את החוטא, ולסופי - את האין סופי.

הארכת אף היא יכולת של דחיית התגובה הטבעית. הסברנו בחלק הראשון שהקב"ה אמת ועל כן הבריאה היא כזו שהתגובה הטבעית לפשע בדרך הגמול היא עונש; אך הארכת האף היא היכולת הבלתי טבעית לקב"ה, כביכול, לקבל את הרע,. ועל זו הדרך היא היכולת הבלתי טבעית של האדם, הסופי, המוגבל לקטגוריות השכליות שלו, לקנות את האלוקי. בעוד שהכעס הוא תגובה רגשית הסוגרת את האדם, הארכת האף פותחת את נפשו של האדם ומאפשרת הכלה. כדי לקנות תורה, לא די לדעת אותה, צריך להכיל אותה. אדם הממהר להגיב בכעס לכל דבר השונה מנטייתו הטבעית, אינו יכול להכיל את האחר; מאידך, אדם שכעס זה לא מתעורר בו כלל, כנראה שהדבר אינו נוגע לו, וכנראה שאין סיכוי לעולם שהתורה תהפוך לקנויה לו. דברי התורה מכריחים את האדם להאריך אף; אדם שיאריך אף יכול לקנות את התורה, עד שלבסוף תהפוך התורה לתורתו שלו: "כי בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

 

 

 

[1]   הביאור, הליבון והגדרת המידה עצמה מבוסס על שיעוריו של הרב עזרא ביק ב"י"ג מידות של רחמים", המופיעים בבית המדרש הוירטואלי, ואשר סודרו בספר 'י״ג מידות של רחמים" (ישיבת הר עציון, 2008).

[2]   זוהי גם המידה הבאה אחרי חנון בי"ג מידות: לאחר שהקב"ה כבר חנן את האדם האשם בדין, מתוך התייחסות אישית והזדהות. אם כן, ברור שהתגובה הבאה היא כעס.

[3]   ובלשון הזהב של הרב עזרא ביק: "אם הקב"ה מוותר לך, הוא מוותר עליך".

[4]   במערכות משפט דמוקרטיות מקובל שתהליכים משפטיים וחוקתיים אורכים זמן, על מנת לאפשר לסנגוריה, לציבור, לעיתונות, לאופוזיציה ולגופי ביקורת שונים להגיב, לערער ולחפש ראיות חדשות.

[5]   ניסוחו המפורסם של ר' חסדאי קרשקש באור ה'.

[6]   למשל הרמב"ם - "וכן הכעס דעה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר" (הלכות דעות, פרק ב', הלכה ו'), וכן הרמב"ן באגרתו המפורסמת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)