דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו

קובץ טקסט

א. ביקורת המדרש על יוסף

בסוף פרשת וישב קראנו שיוסף פתר לשר המשקים את חלומו, ובתמורה ביקש ממנו להזכיר אותו לפני פרעה:

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. (בראשית, מ', יד).

אולם, שר המשקים שכח את יוסף ולא קיים את בקשתו:

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. (שם, כג)

פרשתנו פותחת במילים:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים... (בראשית, מ"א, א)

בהמשך מסופר על חלומות פרעה ויציאת יוסף מהבור. רש"י, בעקבות המדרש, מסביר את משמעות אותן שנתיים שעברו בין בקשת יוסף משר המשקים, לבין יציאתו לחופשי. על פי חז"ל, אותן שנתיים היו עונש ליוסף על כך שהוא סמך על שר המשקים במקום על ה':

...מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" (תהלים, מ' ,ה), ולא בטח על מצרים הקרוים "רהב" (ישעיה, ל', ז). (רש"י שם)

מקור הדברים במדרש רבה:

"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (תהלים, מ', ה) - זה יוסף; "ולא פנה אל רהבים" - ע"י שאמר לשר המשקים "זכרתני" "והזכרתני" ניתוסף לו שתי שנים. (בראשית רבה, פ"ט, ג).

דברי המדרש נראים כסותרים את עצמם: תחילה המדרש משבח את יוסף על כך שהוא בטח בה', אך מייד לאחר מכן הוא מציין שיוסף נענש בשנתיים נוספות בבית הסוהר בגלל שהוא סמך על שר המשקים. מעבר לכך, צריך להתמודד עם המסר שעולה מדברי המדרש, בנוגע להגדרת הבטחון והיחס בין הבטחון בה' להשתדלות האנושית. נראה שהמדרש, המבקר את השתדלותו של יוסף, תומך בשלילת ההשתדלות, ורואה בה סתירה למידת הבטחון. מנגד, עומדת שיטתו של בעל "חובת הלבבות" (שער רביעי, שער הבטחון) שרואה בעין יפה שילוב של בטחון והשתדלות. האם בהכרח המדרש מייצג גישה אחרת, או שמא גם המדרש הנ"ל יכול להתפרש באופן שיתאים לשיטתו של בעל "חובת הלבבות"?

 

ב. בטחון והשתדלות על פי הבעש"ט

ישנן כמה תורות שעוסקות במדרש זה ובמסקנה שעולה ממנו בנוגע לשאלת היחס בין בטחון לבין השתדלות. נפתח בתורה של הבעש"ט:

במדרש (רבתי, פרשה פ"ט, סי' ג') "'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו' (תהלים מ', ה) זה יוסף" וכו'. אמר אדוני אבי זקיני זללה"ה[1] על פסוק (ירמיה, י"ז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", וזה תוכן דבריו: כי יש בוטח ומבטיח ומובטח. בוטח היינו אותו אדם שהוא בוטח, ומבטיח היינו אותו שהוא מבטיח, ומובטח היינו אותו עילה שעל ידה הוא בטוח לבא לאותו הדבר. והוא דרך משל, השם יתברך הוא המבטיח לאדם שיתן לו כל צרכו ודי מחסורו כשילך בדרכיו, והאדם הוא הבוטח בזה, ומובטח היינו שאף שהוא בוטח שהשם יתברך יזמין לו בוודאי פרנסתו, מכל מקום צריך עילה לזה, שיהיה הסיבה מאת השם יתברך, שעל ידה יתפרנס, או שהוא משא ומתן או שאר דבר, ואדם כזה עדיין לא הגיע לאמונה העקריית.

כי העיקר להאמין בה' שהוא לבדו הוא ואין בלתו, ושאינו צריך לשום עילה וסיבה, שעל ידה ימשוך לו פרנסתו. כי הוא יתברך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ואפילו כשלא יעשה שום עילה ומשא ומתן ושום הכנה לפרנסתו, השם יתברך יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול. וזהו "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", היינו המובטח שלו יהיה גם כן השם יתברך, שרק הוא לבדו הוא, ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו, או לשאר דבר שעל ידה יגמור הדבר שהוא מבטיח לו, שאינו צריך לשום דבר ושום הכנה, שתהיה עילה וסיבה, והכל הוא רק הבורא יתברך שמו. ואפילו כשיש לו הדבר על ידי עילה, יאמין באמונה שלימה, שהוא ממש ה' יתברך, שרצה לפרנס אותו בדרך זה, אבל לא שיהיה מוכרח הדבר על ידי סיבה והכנה, רק לבטוח בה' וזהו מדרגה גדולה.

(בעל שם טוב על התורה, פרשת מקץ).

הבעש"ט מבחין בין שלושה מושגים: מבטיח, בוטח ומובטח. הבוטח הוא האדם שסומך על ה', המבטיח הוא ה' שעליו נסמך האדם, והמובטח (מבטח) הם הדרכים שבאמצעותם ממלא ה' את משאלות האדם. למשל, אם מדובר במי שבוטח בה' בענייני פרנסה, אז המובטח היא העבודה שמפרנסת את בעליה. לאור זאת מפרש הבעש"ט את הפסוק "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (ירמיהו, י"ז, ז): אשרי האדם שמבחינתו ה' הוא גם המבטיח וגם המבטח, ולכן הבטחון בה' שלם ולא תלוי באמצעים. אדם כזה מאמין שה' יזמין לו את פרנסתו ללא כל קשר להשתדלות שלו, וגם אם הוא יבחר לעסוק באמצעים ובהשתדלות, הוא מאמין שכל מה שיגיע אליו יהיה בגלל רצון ה' ולא מכוח ההשתדלות. זאת דרגת הבטחון הגבוהה, אותה מכנה הבעש"ט "האמונה העיקרית".

בתחילת דבריו מתייחס הבעש"ט לדרגת הבטחון הנמוכה שבה מצד אחד האדם בוטח בה', אבל במקביל הוא סומך גם על האמצעים. לדוגמה, הוא מאמין בכך שפרנסתו תלויה בה', ומצד שני סבור שהפרנסה מותנית בהשתדלות. מדברי הבעש"ט משתמע שכל אדם נדרש להגיע לדרגת הבטחון הגבוהה. בפועל, נדמה לי שדרגת אמונה כזו אינה רווחת, ומצויה רק בקרב יחידי סגולה. בנוסף לכך, חשוב להעיר שעולם הערכים של הציונות הדתית עומד בסתירה לדרגת הבטחון הגבוהה, לפחות על פי האפשרות שמציעה הימנעות מוחלטת מכל השתדלות: התחנכנו לכך שעבודה ותיקון העולם הם ערכים שעומדים בפני עצמם, ולא רק אמצעים להשגת פרנסה. לכן, קשה לנו לקבל עמדה שמעודדת חוסר עשייה מתוך בטחון שה' ישלח פרנסה: ניתן לקבל את הגישה הזאת כהנחיה ליחידי סגולה שמקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד תורה ולעבודת השם, אבל נתקשה לקבל זאת כהנחיה לכלל החברה. למרות זאת, נדמה לי שיש לדברים רלוונטיות עבורנו בהקשרים אחרים, ואתן לכך דוגמה. מהם השיקולים שעומדים לנגד עיניו של צעיר שצריך לקבל החלטה לגבי עתידו המקצועי? האם הנושא הערכי תופס את המקום המרכזי, והוא יבחר את המקצוע שבו יוכל לעשות את המרב לטובת החברה, או שהנושא הכלכלי עומד במרכז מערכת השיקולים? מי שזכה לדרגת הבטחון הגבוהה יוכל להרשות לעצמו לבחור במקצוע המתאים, גם אם הוא לא הכי מבטיח מבחינה כלכלית; את הדאגה לפרנסה הוא ישאיר לה', ויבטח שהוא לא יעזוב חסדו.

 

ג. בטחון והשתדלות על פי ר' שמחה בונם מפשיסחא

ר' שמחה בונם מפשיסחא מפרש את המדרש באופן אחר:

ויהי מקץ. בשם הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, על המדרש "'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה' וכו' זה יוסף ע"י שאמר כי אם זכרתני" והוא מוקשה. ופירושו על פי מה שכתב הרמב"ן ז"ל שכל איש צריך לעמול בפרנסה שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן[2] א"כ במה ניכר הבוטח בה' יותר ממי שאין בוטח? ואמר כי האין בוטח משתדל בהסיבה שעושה להפרנסה שיהי' עצהיו"ט[3] שהוא בוטח רק בהסיבה. אבל מי שהוא בוטח בה', הוא אינו משתדל בהסיבה שיהי' עצהיו"ט, כי אפי' אם יהי' לו להסיבה כמה חסרונות, מ"מ עיקר בטחונו בה', שנאמר "יברכך ד' בכל אשר תעשה"[4] א"כ אין נ"מ[5] לו בהסיבה מה יהיה...

(שיח שרפי קודש - פרשת מקץ).

ר' שמחה בונם התקשה בהבנת המדרש. המדרש קובע שהפסוק "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" נאמר על יוסף, אבל האמת היא שיוסף כן פנה "אל רהבים" בבקשתו משר המשקים, והמדרש מציין זאת בהמשך המשפט, כפי שהקשנו בתחילת השיעור.

הסברו של ר' שמחה בונם למדרש הוא שמידת הבטחון המיוחדת של יוסף התגלתה בכך שהוא סמך על השתדלות קלושה. בניגוד לבעש"ט, מתבסס ר' שמחה בונם על הרמב"ן, הסובר שאנשים רגילים מצווים להשתדל לפרנסתם. לדעתו, דרכו של רשב"י שלא עסק בהשתדלות היא דרך ליחידים. לפי הכוון הזה, ההבדל בין הבוטח למי שאינו בוטח מתבטא במקום שתופסת ההשתדלות בעולמו של האדם: עבור מי שאינו בוטח, הפרנסה תלויה רק בהשתדלות, ולכן אדם כזה ישקיע את מיטב כוחו ומרצו בהשתדלות. לעומתו, הבוטח מאמין שלמרות שחייבים לעשות השתדלות, הפרנסה לא תלויה בהשתדלות אלא ברצון ה', ולכן הוא יכול להרשות לעצמו למעט בהשתדלות. בטחונו של יוסף התגלה בכך שלמרות שפעל והשתדל להשתחרר מבית האסורים, הוא הסתפק בפעולה קטנה ולא יותר מזה. כפי שהערתי קודם לכן, בעולם שלנו פעמים רבות המקצוע והעבודה אינם רק אמצעים לפרנסה, אלא הם חלק מתיקון העולם. לכן, ההשקעה המרובה בעבודה עשויה לנבוע משיקולים ערכיים, ולא רק מהצורך בפרנסה, ובהקשר הזה ברור שאין מקום למעט בעבודה. אולם, בהקשרים אחרים, בהם העשייה אינה תכלית לעצמה אלא אמצעי לפרנסה, אמירה זו עשויה להיות יותר רלוונטית.

 

ד. בטחון והשתדלות על פי ה'שם משמואל'[6]

קושי אחד נותר בעינו גם לאחר הסברו של ר' שמחה בונם: אם אכן הצטיין יוסף במידת הבטחון, מדוע נענש ונוספו שנתיים לישיבתו בבית האסורים? עם השאלה הזאת מתמודד ה'שם משמואל':

...ולפי האמור יובנו דברי המדרש רבה...וכבר כתבו המפרשים והקשו שאיפכא מסתברא, ועוד מה פשעו וחטאו בזה וכי אין אדם רשאי לעשות השתדלות ולהרבות בהפצרות ע"י שתדלנים להוציאו לחירות. ולהנ"ל דכל עבודת יוסף היתה בבחינת שבת, שהיא בלי שום פעולה ועשיה באברים החיצונים, רק הכל בהעלם והסתר. והוא עצמו הוא תכלית בחינת בטחון, וכאילו כל מלאכתו עשויה...וכל הפעולות וההשתדלות אצלו היו נחשבות כעין חילול שבת... וזה שמדייק המדרש "אשר שם מבטחו - זה יוסף" שהרי ע"י שאמר זכרתני וכו' ניתוסף לו שתי שנים, אף שלאדם אחר אין זה חטא כלל, וש"מ[7] שהוא הי' בוטח בה' בתכלית האפשר והי' בחי' שבת כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת מקץ ושבת חנוכה, שנת תרע"א)

הסברו של ה'שם משמואל' הוא שיוסף עמד בדרגה גבוהה ומיוחדת במידת הבטחון, 'בחינת שבת' שבה כל עשייה אסורה, לכן, עבורו - ורק עבורו - ההשתדלות נחשבה לכישלון. על פי ה'שם משמואל' המדרש מובן: תחילה מציין המדרש את דרגתו הגבוהה של יוסף, דרגה בה יש לסמוך לגמרי על ה' ללא כל עשייה, ולאחר מכן המדרש מסביר שבמדרגה גבוהה כזו השתדלותו של יוסף (הבקשה משר המשקים) הייתה כשלון. גם לפי ה'שם משמואל' המדרש אינו מעודד בטחון ללא השתדלות: דרגה כזו דרושה מיוסף הצדיק, שהיה יוצא דופן; אבל אצל אנשים רגילים, יסכים המדרש שהבטחון אמור להיות מלווה בהשתדלות.

 

ה. בטחון והשתדלות על פי 'קדושת לוי'[8]

הנושא בו עסקנו, היחס בין בטחון לבין השתדלות, קשור גם לימים שבהם אנו נמצאים, ימי החנוכה:

"הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים...ואין לנו רשות להשתמש בהם...[9] אם אדם עושה במלחמה איזה סיוע על פי הטבע, אם הוא בבחינת "מה"[10] שאצלו מעשיו כאין נחשב, אז עשיותיו אינו גורע הנס. ואם חס ושלום בדעתו שמעשיו פועלים איזה דבר חס ושלום, אינו טובה כמו הבחירה ראשונה. והנה חשמונאי ובניו הגם שהם עשו איזה דבר על פי הטבע, היו הם בבחינת "מה" דחשמונאי ובניו היו סוד תורה שבעל פה, כי מהם התחילו שמאי והלל שמעיה ואבטליון. וכמו שמשה רבינו היה תורה שבכתב ובבחינת "מה" כן הם היו סוד תורה שבעל פה בבחינת "מה". והפרש יש כשאדם עושה פעולתו ונחשב בעיניו פעולתו, אזי רשאי ליהנות ואם אינו נחשב פעולתו רק בבחינת "מה", אזי כולו קודש ואינו רשאי ליהנות. וזהו פירוש "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים...על ידי כהניך הקדושים" והם היו בבחינת "מה", לפיכך אינו רשאי להשתמש בהם[11] כי כולו קודש.

(קדושת לוי, לקוטים).

ר' לוי יצחק מסביר את איסור ההנאה מנר חנוכה לאור העקרונות הנ"ל: המציאות הרצויה היא שהאדם מצידו פועל ועושה, אבל מכיר בכך שההצלחה תלויה ברצון ה'. כביטוי להכרה לכך, הוא לא לוקח לעצמו את הפירות של ההשתדלות, אלא מבין שהן מה'. מתוך תודעה זו לחמו בני חשמונאי ביוונים, וכשהם נצחו הם הבינו שה' הצליח דרכם. כזכר לדבר, אין לנו רשות ליהנות מהנרות, שמנציחים את נס הניצחון במלחמה.

שנזכה להיות מ"הבוטחים בשמך באמת", ויעשה לנו ה' אלוקינו ניסים ונפלאות כפי שעשה לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה.


[1] הבעש"ט.

[2] על פי ברכות לה::

ת"ר "ואספת דגנך" (דברים, י"א, יג) מה ת"ל? לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע, א', ח), יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיהו ס"א, ה) וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים שם) ואספת דגנך. ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנא' "ועבדת את אויביך" (דברים, כ"ח, מח) וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.

[3] על הצד היותר טוב.

[4] כנראה שהכוונה היא לדברים, י"ד, כט: "...למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה".

[5] נפקא מינא.

[6] ר' שמואל בורנשטיין, אחד האדמורי"ם לבית סוכוצ'וב, בנו של ר' אברהם בורנשטיין, בעל ה"אבני נזר".

[7] ושמע מינה.

[8] ר' לוי יצחק מברדיצ'ב.

[9] נוסח הדלקת נרות.

[10] המושג "מה" מובנו ביטול לה'. בהקשר של תורה הזו, משמעות הביטול היא תודעה הפוכה מ"כוחי ועוצם ידי" (דברים, ח, יז), דהיינו האדם מודע לכך שהצלחותיו תלויות ברצון השם.

[11] "ואין לנו רשות להשתמש בהם".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)