דילוג לתוכן העיקרי

אשת יפת תואר

קובץ טקסט
 
התורה עוסקת בסוף פרשת שופטים ובתחילת פרשת כי תצא באוסף הלכות הקשורות למלחמה, ובכלל זה מופיע דינה של אשת יפת תואר:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:
                                                  (דברים כא,י-יד)
בפרשה זו עולות מספר שאלות המהוות בסיס למגוון גישות פרשניות. התורה מתארת אוסף פעולות שעל האישה לעשות לפני שניתן להתחתן עימה (פסוקים יב-יג).
מפשט דברי התורה עולה שאסור לבוא על האישה לפני סיום תקופה זו ורק לאחר מכן הדבר מותר והיא נחשבת כ'אשה חוקית'. ניתן לייחד את השבויה לאישה עוד לפני ביצוע הפעולות, אך קיום היחסים מותר רק לאחר מכן. התורה מדגישה שאסור למכור את האישה אלא רק לקחת אותה למטרת נישואין.  מהתיאור של התורה בסיום הפרשה עולה כי לקיחת השבויה נחשבת כ'עינוי', ולפיכך מתעוררת השאלה על איזה מעשה התורה התכוונה.
בדברי התורה לכאורה לא מתואר מהו יחסה השיפוטי כלפי מעשה זה – האם הדבר ראוי או לא? פרשה זו מופיעה כחלק מדיני מלחמה ונראה כי מטרתה היא הגנה על הנשים הנוכריות. המוסריות של הלוחמים בשדה הקרב בעבר (כפי שגם בימינו בצבאות רבים בעולם) איננה גבוהה, ולכן יש צורך להגן על הנשים מפני פגיעה. התורה לא רואה בשרשרת המעשים דבר חיובי, אך היא מאפשרת את קיומה תוך כדי הקטנת הפגיעה בנשים ודאגה לעתידם כך שילקחו לנשים ועתידם יישמר. עקרון זה מופיע בגמרא בסנהדרין:
אמר:[1] מאי טעמא קנסיבת יפת תואר? - אמר ליה: יפת תואר רחמנא שרייה. - אמר ליה: לא דרשת סמוכין, דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל הנושא יפת תואר - יש לו בן סורר ומורה (קז,א).
התורה התירה את המעשה, אך בסמיכות הפרשיות לימדה אותנו כי הדבר אינו רצוי לא ראוי ואף יכול לגרום לבעיות בתוך הבית.[2]
בשיעור זה נעסוק בדיונים העיקריים העולים סביב סוגיית הגמרא ובשאלות הבסיסיות בפרשייה זו.
 

סוגיית הגמרא

הגמרא במסכת קידושין עוסקת בדין אשת יפת תואר כהמשך לדין ייעוד אמה עבריה:
איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. בביאה ראשונה - דכ"ע לא פליגי דשרי, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי פליגי - בביאה שניה, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור; רב אמר מותר, הואיל ואישתריא אישתרי; ושמואל אמר אסור, דהא הויא לה גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא.
איכא דאמרי: בביאה שניה - כ"ע לא פליגי דאסירא, דהויא לה גיורת, כי פליגי - בביאה ראשונה, רב אמר: מותר, דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע; ושמואל אמר: אסור, כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך, קרינא ביה וראית בשביה, כל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך, לא קרינא ביה וראית בשביה.       (קידושין, כא,ב)
הגמרא עוסקת בדיני אשת יפת תואר בהקשר של דין כהן לאור השאלה האם מותר לכהן לשאת אישה זו. ישראל אסור בחיתון לגויה אך מותר בנישואין עם גיורת. כהן, לעומת זאת, אסור גם בגיורת. עולה לפיכך השאלה האם יש היתר לכהן במקרה של אשת יפת תואר. הגמרא מביאה שתי לשונות המסבירות בצורה שונה את המחלוקת בין האמוראים בנוגע לזמן ההיתר:
  • לפי הלישנא קמא – מחלוקת האמוראים נוגעת לביאה שנייה. ביאה ראשונה בזמן המלחמה מותרת לדעת כולם.
  • לפי הלישנא בתרא – מחלוקת האמוראים נוגעת לפעם הראשונה בזמן המלחמה. רב מתיר ושמואל אוסר עד לסיום התהליך המופיע בפסוקים.
יש להעיר כי סוגיית הגמרא עוסקת ביחס לכהן, אך הגמרא לא דנה בנוגע לישראל. לכאורה נראה שלפי כל הדעות מותר ללוחם ישראל לבוא ביאה ראשונה על האישה, עוד לפני ביצוע כל ההליך המתואר בפסוקים. כפי שהערנו, פשט הפסוקים אינו מורה כך וייתכן כי שמואל, על פי הלישנא בתרא, אוסר את 'ביאה ראשונה' אף לישראל. נראה, אם כן, ששיטת רב נלמדת ממקום אחר:
ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. (קידושין, שם).
נקודת המוצא של רב הוא היצר של החייל בשדה הקרב. רב אינו נלחם ביצר זה אלא מבין שהתורה נתנה לו מענה בדמות הלכות אשת יפת תואר המעדנות את היצר ומכניסות אותו למסגרת הנישואין. לפי שיטת רב, המשמעות של היצר היא בעיקר בביאה ראשונה, כאשר ההרחקה של הביאה עד לאחר סיום התהליך איננה עונה על הצורך הבסיסי של ההלכות להתמודד עם היצר הטבעי של האדם, ולכן איננה סבירה.

 

שיטות הראשונים

בעקבות סוגיית הגמרא נחלקו הראשונים בשאלה האם ביאה ראשונה הותרה או לא. תוספות (כב,א ד"ה שלא ילחצנה) מביא את שיטת רש"י:
פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים.
תוספות מבין ששיטת רש"י היא שביאה ראשונה נאסרה במהלך המלחמה כשיטתו שמואל בלישנא בתרא. על כך מקשה תוספות מספר קושיות:
ותימה (1) א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים.[3]
(2) ועוד קשה, אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה.[4]
(3) ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון... דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר (דמי) מאי דקאמרה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה עובדת כוכבים וזו אינה חשובה כבתו של דוד דאין בן הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה דולד עובדת כוכבים כמותה אבל לפירוש הקונטרס שלא בא עליה עד לאחר כל המעשים קשה כדפירשתי.[5]
בעקבות שלושת הקשויות מציעה ר"ת הסבר אחר:
ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת...
ר"ת חולק על רש"י וסובר שביאה ראשונה הותרה במלחמה כפשט סוגיית הגמרא, אך בשונה מפשט הפסוקים. לאחר מכן ניגשים התוספות ליישב את שיטת רש"י:
ויש מיישבים פירוש הקונטרס, ולא קשה מידי מה שהקשה איך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים.
ומה שהקשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשה דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות.
ומה שהקשה מתמר לא קשה דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב (שמואל ב יג) כן תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך...
גם רמב"ן בפירושו על התורה (פסוק יג) מדגיש שלפי הפשט ביאה ראשונה נאסרה במלחמה. הוא מודע לכך שהגמרא מעמידה את הפסוקים בצורה שונה וכותב שכך היא דרכה של הגמרא.
בסיום דברי התוספות מובאת סוגיית הירושלמי שעולה ממנה שר' יוחנן חלק על דברי רב וישנה מחלוקת בין התלמודים בנושא:
ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה והכי איתא התם רב אמר לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה.
דברים אלו נאמרים בירושלמי בשם ר' יוחנן. ר' יוחנן הופתע מהשמועה שהוא שמע לגבי דברי רב בהיותה נוגדת את המסורת המקובלת בארץ ישראל.
אנו מוצאים כעין שיטת ביניים בדברי הרמב"ם הקובע שביאה ראשונה מותרת במלחמה אך לא באזור המלחמה:
וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר, ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.         (הלכות מלכים ח, ב)
יש צורך בהכנסה של האישה לתוך ביתו, לכעין תהליך של נישואין כמו בני נוח, ולא לעשות זאת בתוך אזור הלחימה. לפי שיטת הרמב"ם הותרה ביאה ראשונה לפני תהליך הגיור, אך לא במקום הקרבות אלא לאחר הכנסה לביתה.
 
מוסריות המצווה
במורה הנבוכים הרמב"ם מרחיב את הדיבור על המוסריות הטמונה במצווה זו (חלק ג', פרק מא):
וממה שכלל אותו ג"כ זה הספר, דין אשת יפת תאר. וידעת אמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו, והוא שאע"פ שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר, והוא אמרו אל תוך ביתך, ואין מותר לו שילחצנה במלחמה. כמו שבארו שם שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה... ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתלאה מן הבכי ומן האבל, וכבר ידעת שהוא בעלה בגיותה, וכן כל השלשים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בע"ז ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא, ועם זה אם לא ישיבנה אל חקי התורה לא תמכר ולא יעבד בה.
המנחת חינוך (מצווה תקלב) קושר בין התהליך המופיע בתורה לגבי אשת יפת תואר ובין דיני גירות, ולאור כך  מסביר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. לשיטת הרמב"ם לאחר ביאה ראשונה שהותרה במלחמה מציעים לאישה להתגייר. במידה והיא מעוניינת בכך הרי שהיא עוברת תהליך גיור רגיל ולאחר מכן מתחתנת. דין זה מקביל לגיורת בכל התורה ואינו נכנס בדין אשת יפת תואר. במידה והיא אינה רוצה להתגייר אז היא עוברת את התהליך המופיע בפרשה. המנחת חינוך מסביר כי לשיטת הרמב"ם בסיום התהליך היא צריכה להתגייר לרצונה. לעומת זאת שיטת הרמב"ן היא שניתן לכפות על הגיור במובן של ביאה ראשונה:
ואכתוב שיטתם כפי שלמדתי מדברי הרמב"ן בפי' התורה וכ"ה (וכן היא:) אם רואה יפ"ת ורוצה בה צריך ליקח אותה לביתו, ואם רוצית לקבל גירות מרצונה מותר בה היינו לאחר הבחנה. הכלל היא גיורת גמורה וא"צ לעשות שום דבר כמ"ש לעיל לשיטת הר"מ וזה מוסכם. אך אם אינה רוצית והוא רוצה בה יעשה בה המעשים המבוארים בתורה ואח"ז אעפ"י שאינה רוצית להתגייר מטבילה ומגיירה בע"כ [...]
מהתורה מותר לבוא עליה ביאה ראשונה ואעפ"י שנתגיירה בע"כ ואין גירות בע"כ והרי היא כעכומ"ז (עובדת כוכבים ומזלות) לכל דבריה, מ"מ מותר בה בב"ר (בביאה ראשונה) דלא דברה תורה וכו'... א"כ לפ"ז (לפי זה) נראה דאחר ביאה ראשונה אסורה לו עד שמתגיירת בלב שלם. והנה לפי' זה נראה מ"ש בתורה ובעלתה והיתה לך לאשה ובעלתה היינו ביאה ראשונה אחר גירות בע"כ והיתה וכו' אם תרצה להתגייר ויכול לגלגל עמה שתתגייר מרצונה ומחזיקה לאשה ומקדש אותה קדושין אחרים כדמו"י.
לפי הבנה זו התורה התירה ביאה ראשונה לאחר גירות בכפיה על מנת להשקיט את היצר (בדומה למה שכתבו בתוספות). אך מדובר רק לאחר כל התהליך. המנחת חינוך מסכם לאחר מכן את הבנתו בשיטת הרמב"ן ורש"י:
הכלל בקיצור נראה לי שיטת רש"י והרמב"ן כ"ה (כן הוא:) דתיכף שרוצה בה במלחמה אסורה לו ככל עכומ"ז רק מביאה אל ביתו ואם מקבלה גירות ברצון א"צ כלום ומותרת לו וכ"ה שצריכה הבחנה כמ"ש לעיל צריכה להמתין ג"ח (ג' חודשים). ואם אינה רוצית להתגייר עושה לה המעשים הכתובים בפרשה ומטבילה אח"כ אפי' בע"כ ואף שאין גירות בע"כ ויש לה דין נכרית עדיין מ"מ גזה"כ שמותר לבוא עליה וזו היא הביאה ראשונה ואח"כ מחזיקה לו לאשה אף שהיא נכרית שלא נתגיירה מרצונה דכך הוא גזה"כ, וא"צ קידושין כי אין תופסין בה שהיא נכרית, וגם הבעילות אינם לשם קידושין רק בלא קידושין היא אשתו. ואם זינתה כ"ז שהיא עמו הרי היא ובועלה בחנק. וחייב בשאר כסות ועונה, ומ"מ אימת שאינו רוצה בה משלחה לנפשה וא"צ גט כיון דהיא נכרית וכל הנ"ל גזה"כ. ונראה פשוט אם רוצית להתגייר אח"כ צריכה טבילה חדשה כי עתה נעשית גיורת גמורה וכ"ז שהיא בביתו בודאי כופה אותה שתשמור דת משה וישראל.

 

התמודדות עם היצר

כפי שראינו, שיטת רב היא שמותרת ביאה ראשונה לפני תהליך הגיור כפי שמתואר בפרשה. רב אף מרחיב את ההיתר גם עבור כהן. גישה זו שונה מפשט הפסוקים וגם זכתה להתנגדות על ידי חכמי ארץ ישראל. נראה שיש ללמוד את פרשנותו של רב לאור התייחסותו העקרונית ליצר הרע ולמיניות.
בשם רב נמסר כי לדוד היו ארבע מאות ילדים מנשים יפות תואר:
אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולן בני יפת תואר היו, ומגדלי בלוריות היו, וכולן יושבין בקרונות של זהב, ומהלכין בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופין של בית דוד. ואמר רב יהודה אמר רב: תמר בת יפת תואר היתה...
                                                   (סנהדרין כא,ב)
אשתו של רב נחמן, תלמידו של רב, רואה באשת יפת תואר דרך שבה ניתן לטעום בהיתר טעמו של חטא (קשר עם כותית). באופן כללי, לתפיסת רב תפקיד האישה במערכת הזוגית היא הצלה מן החטא:
רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר! א"ל: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא         (יבמות סג, א)
רב רואה בהתמודדות עם היצר נושא משמעותי בחייו של האדם, ואף כתפקיד (גם אם לא ראשי) במוסד הנישואין. בדרך דומה רב מכיר ביצר ככוח שלא ניתן לשליטה ולכן התורה התירה לבוא ביאה ראשונה על אשת יפת תואר. היצר הוא כל כך משמעותי עד שבכל מקום שאליו רב הגיע הוא היה צריך להתחתן על מנת להתמודד עם היצר:
רב כי מקלע לדרשיש מכריז: מאן הויא ליומא (רש"י - יש אשה שתנשא לי ליומא, שאתעכב כאן, ותצא לאחר מכאן?). רב נחמן כד מקלע לשכנציב מכריז: מאן הויא ליומא.                  (יומא יח, ב).
ההתמודדות לשיטת רב אינה על ידי התאפקות אלא על ידי נתינת מזור ליצר בדרך של היתר גם אם הדבר נראה כבעייתי מבחינה מוסרית. לכן, אם יש לאדם בת שבגרה, על האב לשחרר את עבדו ולחתן אותה באופן מידי עמו (ויקרא רבה, אחרי מות, פרשה כא,ח). דבר זה נובע מכוחו של היצר:
אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ושמואל אמר: כמין חטה הוא דומה, שנאמר לפתח חטאת רבץ.
                                                   (ברכות סא, א)
שמואל וחכמי ארץ ישראל נוקטים בדרך שונה. ייתכן ואין הם חולקים על רב בנוגע לכוחו של היצר, אלא בנוגע לדרך ההתמודדות עמו. על פי שמואל ורבי יוחנן, אין לאדם להכנע ליצר על ידי הכללתו בתוך העולם ההלכתי, אלא עליו 'להסתכל לו בעיניים' ולהצליח לגבור עליו. מידת האיפוק צריכה לגבור על צרכיו של היצר ולדרוש מהאדם סובלנות ומוסריות.[6] לאור כך נראה כי השאלה המוסרית-ערכית עומדת בבסיס המחלוקת הפרשנית-הלכתית בין האמוראים.
 
[1]    חושי הארכי לדוד המלך.
[2]    וראה בהרחבה בנושא זה במאמרו של יצחק ברנד- 'דיבר הכתוב כנגד יצר הרע', ובעיקר בהפניות לפרשנים הקדמונים- פילון ויוספוס פלביוס (עמודים 5-7). וראה גם את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג פרק מא שהרחיב בנושא זה.
[3]    הקושיה הראשונה של תוספות הינה כיצד ההיתר לפי רש"י מועיל כנגד יצר הרע, שהרי האישה אסורה עליו עד לאחר המלחמה.
[4]    הקושיה השניה נוגעת לניסוח הגמרא כי האישה היא בשר תמותות. משמע מכך שיש מימד בעייתי בקשר המיני. לפי רש"י מדובר שהאישה כבר עברה תהליך גיור וממילא לא שייך להתנסח בלשון כזאת.
[5]    ההיתר האפשרי בנישואין בין אמנון ותמר מתבסס על כך שהם לא היו אחים. במידה והקשר בין דוד והאמא של תמר היה כדין אשת יפת תואר וכשיטת רש"י הרי שהיא התעברה לאחר גיור וממילא הם אחים.
[6]    בנושא 'לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע', ראה במאמרו של הרב יצחק ברנד, לעיל הערה 2.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)