דילוג לתוכן העיקרי

ראש השנה | דף טו | גדל ונלקט בחיוב

הגמרא בדף ט"ו ממשיכה לעסוק במעמדו של האתרוג ביחס למצוות התלויות בארץ, ובמהלך הדיון היא מביאה ברייתא העוסקת בדינו של אתרוג בן השנה השישית שנלקט בשביעית:

"רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור, שאין לך דבר שחייב במעשר אלא אם כן גדל בחיוב ונלקט בחיוב, ובת שביעית שנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור, שאין לך דבר שחייב בביעור אלא אם כן גדל בשביעית ונלקט בשביעית".

הגמרא מסיקה שדברי הברייתא שנויים במחלוקת, אך אנו נתמקד דווקא בקביעה העולה מתוך הברייתא – שחיוב ביעור פירות שביעית, כלומר החיוב לבער מן הבית (הראשונים נחלקו אם הכוונה להפקרת הפירות או לביעורם מן העולם) פירות שביעית שכלו מן השדה, נוהג דווקא בפירות שחנטו בשביעית וגם נלקטו בה.

התוספות על אתר (ד"ה שאין) הקשו על הברייתא המובאת לעיל מדבריו של רבי שמעון עצמו במקום אחר, ובעקבות זאת סייגו את הדברים והעלו שתי אפשרויות להבינם:

א. דבריו של רבי שמעון נאמרו דווקא ביחס לאתרוג, ולא ביחס לפירות אחרים.

ב. דבריו של רבי שמעון בסוגייתנו נאמרו דווקא ביחס לחובת הביעור, ולא ביחס לכל דיני השביעית.

התירוץ הראשון (המובא שני בדברי התוספות) מתבסס כנראה על מעמדו המיוחד של האתרוג, הנידון בסוגיות שאנו לומדים כעת: מחד – הוא 'גדל על כל מים' וזקוק להשקיה מרובה לאורך כל זמן גידולו, כירקות, ומאידך – הוא דומה לאילן מבחינת אופן גידולו, קיומו של גזע הנשאר משנה לשנה וכדומה. הגמרא כבר התייחסה למעמד כפול זה של האתרוג, שעליו מבוססות חלק מן המחלוקות בנוגע למעמדו (הרחבה בעניין זה ומבט מדעי והלכתי על האתרוג ועל פירות ההדר בכלל אפשר למצוא במאמרו של ד"ר משה רענן בפורטל הדף היומי). כאן מחדש לנו רבי שמעון שאין כאן רק ספק, אלא שלאתרוג באמת יש מעמד כפול – כירק וכאילן – ומעמד זה מפקיע אותו מחובת מעשר וביעור שביעית, עד שיחנוט ויילקט בשעת החיוב.

לעומת זאת, התירוץ השני מעורר מחשבה בנוגע ליסוד חיוב ביעור שביעית – מדוע דין זה נוהג דווקא בפירות שחנטו ונלקטו בשביעית, בניגוד לדינים אחרים הקשורים לשביעית, כגון קדושת שביעית ואיסור סחורה?

אפשר שיסוד הדברים במעמדה המיוחד של מצוות השביעית. אין מדובר רק בחובת קרקע, המחילה קדושה על הפירות הגדלים בשביעית, אלא גם במצווה המבטאת שוויון לכול וחוסר בעלות של האדם על פירותיו. חוסר בעלות זה מתבטא בכך שעל האדם להפקיר את שדהו לכל אדם, ויתרה מכך – עליו לאפשר גם לחיית השדה לאכול מן הפירות.

מצוות הביעור מבטאת את שיאו חוסר הבעלות על הפירות – חובתו של האדם לחלוק את פירותיו עם כל סובביו אינה מתמצה בכך שהוא אינו שומר לעצמו את הפירות, אלא שגם הפירות שהותר לו ללקוט – עליו לבערם מייד כשכלו מן השדה, כדי שלא ייהנה מיתרון כלשהו על החיות.

אפשר שדווקא בנוגע לחובה ייחודית זו קבעה התורה שהיא דורשת את שני שלבי גידולו של הפרי: יש צורך בחנטה בשביעית לצורך החלת הקדושה, המגדירה אותו כ'פירות שביעית' החייבים בביעור, ובכך היא דומה לכל דיני השביעית, התלויים בשעת חנטת פירות האילן, ומלבד זאת יש צורך בלקיטה בשביעית. הלקיטה היא השלב המבטא את בעלותו של האדם על פירותיו, השלב שבו הוא נוטל את יבולו ושומרו לעצמו, וכדי להבהיר לכול שלקיטה זו אינה נעשית מתוך תחושת בעלות אלא מתוך שוויון לכול – עליו להפקיר את פירותיו לאחר שכלו מן השדה. אולם חובה זו נוהגת רק בשנת השמיטה עצמה, ולכן היא שייכת רק בפירות שנלקטו בשביעית, ואילו בשנה השמינית חוזרים הקרקע והפירות לרשות האדם (אמנם, נראה שגם לפי דעה זו חובת הפקרת הפירות קיימת גם בפירות היוצאים לשמינית, והם הופקעו רק מחובת הביעור, ואכמ"ל).

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)