בבא בתרא | דף יא | פירוק שותפות
"זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין, ואם לאו - אין חולקין" (משנה דף יא ע"א).
מדברי כמה ראשונים נראה שהחילוק בין נכס שאם יחלק עדיין יהיה שמו עליו ובין נכס שאם יחלק שוב לא יהיה שמו עליו הוא מתקנה דרבנן או משום "ועשית הישר והטוב", אבל בעיקרו של דבר - דין אחד לשני סוגי הנכסים. אלא שנחלקו הראשונים מהו הדין האחד הזה. הרשב"א כתב בתשובותיו (חלק א סימן תתקנ"ו):
"מדינא הוה לן למימר דאפילו חצר דלית בה שיעור חלוקה אלו רצה זה ליטול חלקו, אלא משום עשיית הטוב והישר אי אפשר".
לדעתו, מעיקר הדין השותף יכול תמיד ליטול את חלקו; אלא שאם יגרום הדבר שביד השותף השני יוותר נכס פגום, אין זה "הטוב והישר". יש להעיר כי ניתן היה לומר שהבעיה היא מעבר לגדרי "ועשית הישר והטוב", ושנטילה כזו אינה נחשבת חלוקה כי אם הרס (וכן עולה מדברי המבי"ט בקרית ספר, פ"א מהלכות שכנים); ומסתבר שפעמים יודה בזה אף הרשב"א: כלום יש מקום לומר שמצד הדין ניתן לחלק מכשיר רדיו לשניים?!
מכל מקום, מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל צ"ח סימן ז') נראה שחלק על הרשב"א:
"כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות. אם יש בו שיעור, חולקין בגורל, ואם לאו, בגוד או איגוד. משום דקדרה דשותפי לא קרירא ולא חמימא (להלן כד ע"ב)".
נראה מדבריו שמדאורייתא אין שותף אחד יכול לכפות על רעהו לחלוק את הנכס, והאפשרות לעשות כן אינה אלא תקנה של חכמים, שהכירו בבעייתיות ובחוסר היעילות שבחיי שותפות, ועל כן תיקנו דרכים להקל על פירוקה.
ובכן, הראשונים נחלקו אם מדאורייתא שותף יכול לפרק את השותפות על כורחו של חברו. מה שורש המחלוקת? אפשר שהיא משקפת תפיסות שונות של מוסד השותפות. הרשב"א הבין שלכל שותף יש בעלות מלאה על המחצית שלו - המעורבת במחצית של חברו - ועל כן הוא רשאי להוציאה מן המכלול בכל עת שירצה. הרא"ש, לעומתו, הבין שלא הנכס הוא שחצוי, כי אם הבעלות - לשני השותפים יש בעלות משותפת על הנכס כולו; נמצא שאין לשום שותף נכס השייך לו בלבד, שאותו יוכל לתבוע למשוך מהשיתוף.
השתא דאתינן להכי, נוכל להציע דרך ביניים, ולפיה החילוק המובא במשנתנו הוא מדין תורה. כאשר כל מחצית שומרת בפני עצמה על השם של הנכס כולו, ניתן לומר שלכל אחד מן השותפים יש בעלות בלעדית על הנכס החלקי. אבל כאשר זהותו של החלק היחסי שונה מזהותו של המכלול, לא ניתן לומר שלכל שותף יש בעלות על היחידה החלקית: אם ראובן, שמעון ולוי שותפים במולקולת מים, לא ניתן לומר שראובן בעלים על אטום מימן אחד, שמעון בעלים על אטום המימן השני, ואילו לוי הוא בעליו של אטום החמצן, שהרי הנכס העומד לדיון הוא מים, ולא אטומים. במצב שכזה אופי השותפות שונה: השותפים הם בעלים משותפים של הנכס כולו, ולכן אין אחד מהם יכול לדרוש לפרקו.
עוד בעניין פירוק שותפות בדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף קה; וראה גם להלן דף מב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)