בבא בתרא | דף צז | אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח" (צז ע"א).

להשוואה זו ייתכנו שני ביאורים:

א. זוהי השוואה שלילית בלבד: אין היא באה לומר שהיין הראוי לקידוש דומה ליין הראוי לניסוך, אלא רק למעט יינות מאוסים, הפסולים מחמת מאיסותם הן לקידוש הן לניסוך.

ב. זוהי השוואה חיובית: יש דמיון אמתי בין קידוש היום לבין ניסוך על גבי המזבח, וכשם שלא כל יין כשר לניסוך, כך גם לא כל יין כשר לקידוש.

הסוגיה מסיקה (בעמוד ב) כי ההשוואה באה למעט יין שריחו רע ויין מגולה שסונן. מהו הפסול ביינות אלו?

השפת אמת (סוכה נ ע"א) דן בעניין יין מגולה שסונן, והוא מסביר שהפגם אינו ב'חומר' של היין אלא ב'היסטוריה' שלו: עצם הנחת היין מגולה בלא שמירה, באופן שיש סכנה שנחש שתה ממנו, פוגמת בחשיבותו. אשר ליין שריחו רע, הרשב"ם (בעמוד ב, ד"ה אלא למעוטי) אומר שמדובר ביין ש"ריחיה חמרא וטעמיה חמרא [–שאם לא כן, אין מברכים עליו "בורא פרי הגפן". ב"ו], אלא שהסריח קצת משום דמונח בכלי מאוס", כלומר גם כאן לא נפגם גוף היין, אלא שנתלווה לו ריח רע.

מסתבר שבזה נעוץ ההבדל בין יינו אלו ובין יינות שפסולים לכתחילה למזבח אך כשרים לקידוש היום. היינות הפסולים לכתחילה למזבח הם יינות ששונים בגופם מיין רגיל: צבעם שונה, אין הם משכרים וכדומה; מאחר שבקידוש אין צורך ביין מסוג מסוים, יינות אלו כשרים לקידוש לכתחילה. אבל היינות שנפסלו לגמרי למזבח, לא מחמת גופם נפסלו, כי אם מחמת מאיסותם, ומיאוס זה פוסל אותם גם לקידוש. נמצאת אומר: אין כאן השוואה אמתית בין קידוש לניסוך, והמימרה מוסבת על יינות שנמאסו דווקא.

לפי זה נוכל להבין את שיטת הרשב"ם (עמוד ב, ד"ה חמר חיוריין) שלא ייתכן שיין לבן ייפסל לקידוש, שהרי סוף סוף ברכתו "בורא פרי הגפן" ואין בו מאיסות.

הרמב"ן, לעומתו, הבין את דברי הגמרא כפשוטם, ופסל יין לבן הן לנסכים הן לקידוש מן הפסוק "אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם" (משלי כ"ג, לא). ונראה שלדעתו ההשוואה במימרה בין קידוש היום וניסוך היין היא השוואה חיובית. דברים דומים כתב שולחן ערוך הרב בדין כל כוס של ברכה:

"כל דבר הטעון כוס, לא די באחיזת הכוס לבדה בשעת אמירת אותו דבר, שזה אינו מעכב כלל בדיעבד, אלא עיקר מה שהטעינו כוס הוא לשתות ממנו אחר אמירת אותו דבר, שתהא אותה אמירה כעין שירה הנאמרת על היין שמנסכין על גבי המזבח, שהיא שתיית המזבח, אף כאן תהא נאמרת שירה על שתיית היין, ואין שתייה חשובה לומר שירה אלא אם כן שותה שיעור הראוי ליישב דעתו של אדם שהוא כמלא לוגמיו שהיא שתיה של הנאה, ובפחות משיעור זה לא קיים מצות הכוס כלל" (שולחן ערוך הרב, חלק אורח חיים סימן ק"צ סעיף ב).

בעל שולחן ערוך הרב מניח כי שתיית כוס של ברכה כמוה כניסוך ממש, והברכה על הכוס – כשירה שעליו. ומסתבר שגם הוא חשב כי ההשוואה בסוגייתנו היא השוואה מהותית, ולא באה למעט יין מאוס בלבד.