בבא מציעא דף ו - מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

הגמרא (ריש ו ע"א) מונה כמה שבועות שגם החשוד על גזל נשבע, ומסיקה שלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אז מביאה הסוגיה את דברי אביי: "חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו", ומסבירה שכוונתו היא: "שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו" - ובמצב כזה יפרוש מן השבועה, אך לא מן הגזל.

הראשונים נחלקו בביאור דעת אביי. רש"י (ד"ה אביי אמר) הסביר שלדעת אביי החשוד על הממון אכן חשוד גם על השבועה, ודבריו לא נועדו רק להסביר את שבועת שניים אוחזין, אלא גם לדחות את כל הראיות שהובאו לעיל; וכן כתבו התוספות (ד"ה ספק מלוה). הרמב"ן, לעומתם, הבין שאביי מודה שלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ולא בא אלא לחלוק על הטעם שנתן רבי יוחנן לשבועת המשנה, שכן "חס וחלילה, אין חוששין לכך, שאין אדם תוקף בטליתו של חבירו חינם". הראשונים חלוקים אפוא אם למסקנת הסוגיה אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. מה הסברה שביסוד מחלוקתם? על מנת להבין זאת, נצטרך לדון תחילה בפסול גזלן לשבועה.

מן הגמרא בדף ה ע"א משתמע, שכאשר מוטל חיוב שבועה על מי שידוע כגזלן, מוסב חיוב השבועה על שכנגדו. התוספות על אתר (ד"ה שכנגדו) שאלו מדוע במקרה כזה מוטלת השבועה על המוציא, ואילו כאשר אדם מחויב שבועה ואינו יכול להישבע מפני שאינו יודע, אנו פוסקים ש"מתוך שאינו יכול לישבע - משלם". התוספות הציעו לשאלתם שתי תשובות, המשקפות שתי הבנות עקרוניות בהפקעת גזלן משבועה.

התשובה הראשונה היא, שאם נפסוק שחשוד על השבועה שאינו יכול לישבע משלם אף ללא שבועת הצד הנגדי, ייעשו חייו של הגזלן בלתי-אפשריים: כל מי שהִלווה לו יתבע אותו על סכום גדול הרבה יותר, וכאשר יודה הגזלן במקצת, מיד יתחייב בכל סכום התביעה. לפיכך תיקנו חכמים שיישבע התובע קודם שייטול.

תשובתם השנייה של התוספות היא שיש חילוק עקרוני בין מי שאינו יכול להישבע מפני שאינו יודע לבין גזלן, שרוצה להישבע אלא שאיננו מניחים אותו לעשות כן: מאחר שהחשוד עצמו רוצה להישבע ויכול להישבע, אין סיבה לחייב אותו בתשלום, אלא אם כן יישבע שכנגדו.

קיצורו של דבר: על פי התשובה הראשונה, מעיקר הדין חייב הגזלן לשלם, שכן לשבועתו אין שום ערך, והרי הוא כמי שאינו יכול להישבע; על פי התשובה השנייה, השבועה עצמה הייתה מועילה לפטרו, אך חכמים לא הניחוהו לישבע. לשון אחר: על פי התשובה הראשונה, הפסול הוא פסול בשבועה, שאיננו מאמינים לאדם כזה; על פי התשובה השנייה, הפסול הוא בגברא, שאין אנו רוצים להשביע אותו, אך שבועתו היא שבועה כשרה ואמינה.

שאלה זו עשויה לעמוד גם ביסוד המחלוקת אם החשוד על הממון חשוד גם על השבועה. אם פסול גזלן לשבועה הוא מחשש שישקר בה, אזי גם את החשוד על הממון אין טעם להשביע, דממה נפשך: אם אכן גזל את הממון, הריהו שקרן וגזלן, וישקר גם בשבועתו; ואם לא גזל - מה לנו להשביעו. אך אם פסול גזלן לשבועה הנו פסול גברא בלבד, ואינו נובע מחשש לאמינותה של השבועה, ניתן בהחלט להשביע את מי שאינו אלא חשוד בגזל: מאחר שאין הוא גזלן ודאי, אין הוא נפסל כגברא מלישבע; ואם אכן גזל, תביא אותו השבועה להודות ולהשיב את הממון.