דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ז | תפיסה בממון המוטל בספק

הסוגיה המתחילה בשאלתו של רבי זירא בדף ו ע"א ("תקפה אחד בפנינו מהו") ומסתיימת בדף ז ע"א ידועה בפוסקים כסוגיית "תקפו כהן", והיא מעלה את השאלה: האם שינוי בזהותו של המחזיק בממון המוטל בספק תשנה גם את דין הממון?

ראייתה העיקרית של הסוגיה היא דינו של שה שאין ידוע אם הוא בכור, ועל כן הוא שייך לכוהן, או שמא הוא פשוט, ושייך לישראל. הגמרא מוכיחה מברייתא כי אף אם יתפוס הכוהן את השה, מוציאים אותו מידו ומשיבים למוחזק הראשון, דהיינו לישראל. לדעת רוב הראשונים, זוהי גם מסקנת הסוגיה להלכה (ראה ו ע"ב תוספות ד"ה פוטר, וברמב"ן שם באריכות); אך הרמב"ם (הלכות בכורות פ"ה ה"ג) פסק שאם תפס הכוהן - אין מוציאין מידו.

במבט ראשון נראית שיטת הרמב"ם פשוטה יותר. הלוא זכותו של הישראל אינה נובעת אלא מדין המוציא מחברו עליו הראיה; ואם הפך הכוהן למוחזק - הרי מעתה הישראל הוא המוציא, וחובת הראיה מוטלת עליו. מדוע, אם כן, הבינו שאר הראשונים שתפיסת הכוהן אינה מועילה, ויש להוציא את השה מידו?

לשאלה זו שתי תשובות אפשריות. (א) אפשר ששאר הראשונים מודים לרמב"ם מעיקר הדין, אלא שפסיקה שתאפשר תפיסה אלימה של ממון המוטל בספק תוביל לכאוס, ועל כן פסלוה חכמים. (ב) ברם, ניתן לחלוק על הרמב"ם עקרונית ולטעון כי מוחזקות אינה דבר שעשוי להשתנות כל הזמן, אלא היא נקבעת ברגע לידת הספק. אם זוהי המחלוקת, ייתכן שהיא תלויה בהבנת מנגנון הפעולה של מוחזקות בממון: האם היא פועלת על דרך השלילה - שלא ניתן להוציא מן המוחזק בלא ראיה - או שמא היא מביאה אותנו באופן חיובי להעמיד את הממון בחזקת המוחזק האחרון? אם החזקה מועילה בדרך חיובית, נראה פשוט שדווקא חזקה שהייתה בעת לידת הספק תסייע בפסיקה, אך לא חזקה שנוצרה לאחר מכן.

על המסקנה שאם תפסו כוהן מוציאין מידו הקשו התוספות (שם) משתי סוגיות בש"ס שנראה מהן כי תפיסה מועילה. סוגיה אחת (להלן דף קב) דנה בשוכר מרחץ לשנה בי"ב דינרים, והמשכיר והשוכר לא סיכמו ביניהם אם התשלום הנו דינר לחודש או י"ב דינרים לשנה, ולאחר מכן נתעברה השנה. לדעת שמואל, במצב כזה יש הבדל בין אם נתגלע הדיון קודם חודש העיבור לבין אם נתגלע הדיון לאחריו: אם נתגלע הדיון קודם ביאת חודש העיבור, המשכיר הוא המוחזק, והשוכר חייב לשלם עוד דינר על חודש העיבור; אך אם נתגלע הדיון רק לאחר שעבר חודש העיבור, אזי המוחזק הוא השוכר, שהרי הוא כבר השתמש במרחץ באותו חודש, ואין הוא חייב להוסיף דינר - ומוכח מכאן שתפיסה מועילה! ויישבו התוספות, שבמקרה זה תפיסה מועילה מפני שהתופס (= השוכר) נכנס למרחץ בהיתר. תירוץ זה מתיישב עם שתי הדרכים שראינו לעיל: א. התפיסה לא הייתה אלימה, ועל כן לא חשו חכמים לבטל את תוצאותיה; ב. התפיסה הייתה קודם הדיון בבית הדין, וממילא היא מועילה לקבוע את המוחזקות.

קושייתם השנייה של התוספות היא מן הדיון בפרק שני של כתובות (יט ע"ב - כ ע"א) בשטר ששני עדים מקיימים אותו ושניים פוסלים אותו: לפי פירושו של רש"י לסוגיה שם (כ ע"א, ד"ה ואוקי), במקרה כזה יכול המַלווה לתפוס מן הלווה! והתוספות מיישבים: "צריך לומר שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר, דהיינו קודם שנולד הספק". כמובן, תירוץ זה אינו מועיל אלא לדרך השנייה שהעלינו. ואכן, התוספות עצמם פקפקו בתירוץ הזה, והציעו (ב"ועוד יש לומר") לבאר את הסוגיה בכתובות בדרך שונה (שלא כרש"י), שלפיה תפיסתו של המַלווה אינה מועילה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)