בבא מציעא | דף ח | המגביה מציאה לחברו
הגמרא בדף ח מביאה מחלוקת בין רבא ורמי בר חמא בדין המגביה מציאה לחברו, אם קנה חברו (כדעת רמי בר חמא) אם לא (כדעת רבא). בדפים ט-י תשוב הגמרא ותבחן את המחלוקת הזו ביתר הרחבה.
רמי בר חמא לומד את שיטתו מדין אחר, שהוא מדייק אותו מן המשנה ריש פרקין: אם הגביהו שניים יחדיו טלית אחת, נוצר בטלית מעין קניין משותף, ויחלוקו. רש"י הבין שכל אחד מן המגביהים התכוון לזכות בטלית לו ולחברו: "וכשמגביה, מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה". לפי דבריו, יש כאן פעולת קניין קלסית: כל אחד מן המגביהים עושה מעשה קניין, וכן נותן דעתו שהמעשה יועיל לו ולחברו גם יחד.
בעל החידושים המיוחסים לריטב"א ('הריטב"א הישן'), לעומת זאת, פירש שכל אחד מן המגביהים מבקש לזכות בטלית לעצמו. בפשטות, פירושו מסתבר ביותר: הרי משנתנו עוסקת בעימות בין בעלי דין, שכל אחד מהם מעוניין לזכות בטלית לעצמו; קשה אפוא להניח שמלכתחילה לא היה שום עימות ביניהם, וכל אחד התכוון לזכות גם לחברו. אלא שיש בדבריו קושי במה שנוגע למעשה הקניין: אם התכוון כל אחד מבעלי הדין לזכות בטלית לעצמו, כיצד ייתכן לחלקהּ, בסופו של דבר, בין שניהם?! [ומכוח קושיה זו דחה הפני יהושע על סוגייתנו את פירוש 'הריטב"א הישן' וקיבל את פירוש רש"י.]
והנראה לומר, שעל פי דרכו של בעל החידושים המיוחסים לריטב"א, בקניין שאנו עסוקים בו יש ניתוק בין המעשה לחלות: שני בעלי הדין אכן עשו בטלית מעשה קניין - הגביהו אותה מעל הארץ; אבל דעת הקניין באה ממקור חלופי - ומסתבר שמקור זה הוא פסיקת בית הדין שבהגבהה משותפת ההלכה היא שיחלוקו.
לפי פירוש זה תתבאר טוב יותר השגתו של רבא על רמי בר חמא. רבא טוען שאמנם מעשה קניין היה כאן, אך יש ליקוי בחלותו, שהרי כל אחד מן המגביהים התכוון לזקוף את המעשה לזכות עצמו. לכן מחדש רבא מנגנון אחר של יצירת חלות - "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה": כל אחד מן המגביהים עשה מעשה קניין עצמאי, ומתוך שמעשה זה יכול היה להועיל לעצמו, הריהו מועיל גם לחברו.
ההבחנה בין מעשה הקניין ובין חלות הקניין משמעותית גם בהקשרים אחרים, ונציין אחד מהם. סוגייתנו דנה ביכולתו של חירש לקנות מציאה. כידוע, חירש, שוטה וקטן אינם בני דעת, ומדאורייתא אינם יכולים לקנות. ואולם, התוספות טוענים בכמה מקומות (סוכה מו, גטין סד, סנהדרין סח) שאף שאין לקטן קניין, אם דעת אחרת מַקְנָה לו - הקניין חל. התוספות מפרידים, אם כן, בין מעשה הקניין, שאותו עושה הקטן, ובין חלות הקניין, שאותה מעניק לו אדם אחר, שהוא גדול ובן דעת. [רוב מניין ורוב בניין של הראשונים קיבלו את דעת התוספות. לדעת הש"ך (סימן רמ"ג ס"ק ו), מן הירושלמי עולה שדעת אחרת מקנה אינה מועילה בקטן.] חידושם של התוספות אינו תקף בהכרח לגבי חירש, וייתכן שחירש אינו מסוגל אפילו לעשות מעשה קניין. אך מכל מקום, דבריהם מחדדים את ההבחנה בין מעשה וחלות בקניינים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)