דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף יא | חצר בקניין ובגט

הזכרנו אתמול את עמדתו של קצות החושן (סימן ר' ס"ק ה), שכדי לגרש אישה אין צורך להקנות לה את הגט, אלא די לתתו בידה, כמה שנאמר "ונתן בידה" (דברים כ"ד, א). פעמים מספר שמעתי ממורי הרב ליכטנשטיין זצ"ל, שר' חיים מבריסק חלק על גישה זו וסבר שהאישה צריכה לקנות את הגט. הגר"ח הביא ראיה לדבריו מדעת רבי יוחנן בסוגייתנו, שלומדים קניין חצר בקטנה מיכולתה להתגרש על ידי מתן הגט בחצרה. אם ניתן ללמוד קניין מגירושין - טען ר' חיים - אות הוא שגירושין מבוססים על קניין.

אמנם, גם אם נאמץ ראיה זו, מסתבר שבזה גופא נחלקו האמוראים לפי אחד הפירושים בסוגיה:

"ומי איכא למאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי? והתניא: 'ידה' - אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מנין? תלמוד לומר: 'ונתן' - מכל מקום!

לענין גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כי פליגי - לענין מציאה, מר סבר: ילפינן מציאה מגט, ומר סבר: לא ילפינן מציאה מגט" (י ע"ב - יא ע"א).

לפי פירוש זה, הכול מודים שקטנה מתגרשת בחצר משום יד, אלא שריש לקיש סבור שאין ללמוד קניין מגירושין - וייתכן בהחלט דהיינו משום שלדעתו אין בהכרח מרכיב קנייני בגירושין. ואולם, מכאן לא תעלה ארוכה לשיטת הקצות, שכן להלכה לומדים מציאה מגט (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פי"ז ה"י).

ושמא הקצות סבור שגם אם גירושין אינם מבוססים בהכרח על קניין, בכל זאת ניתן ללמוד מציאה מגט. הכיצד? חז"ל ידעו שידו של אדם קונה לו, והשאלה הייתה רק אם חצרו של אדם נחשבת ידו; ומאחר שחידשה התורה שלעניין גט נחשבת החצר כיד, היא גם יכולה לקנות בקניין יד.

בהמשך מציעה הגמרא הסבר אחר למחלוקת:

"ואיבעית אימא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט, והכא בקטן קא מיפלגי - מר סבר: ילפינן קטן מקטנה, ומר סבר: לא ילפינן קטן מקטנה" (יא ע"א).

הרמב"ם (שם) פוסק שחצרה של אישה היא אכן משום יד, ועל כן קטנה יכולה לזכות במציאה, אך חצרו של איש היא משום שליחות, ולכן אין לקטן קניין חצר. מקורה של הבחנה זו הוא בפרשת גירושין. אך מה הַסברה בהלכה זו, המהווה חריגה בולטת מן הכלל הרגיל בחושן משפט: "השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה" (בבא קמא טו ע"א)?

העונג יום טוב (סימן כ"ח) הציע הסבר מפתיע:

"משום דכתיב באדם 'וייצר ה' א‑להים את האדם עפר מן האדמה' (בראשית ב', ז), ובן חורין המקודש בכל מצות, בטל ממנו התחברותו לקרקע אשר לוקח משם. אבל עבד, שאינו חייב בכל המצות, רק במצוות עשה שלא הזמן גרמן, כמקרקע דמי... שגם אשה... שגם היא אינה חייבת במצות יותר מעבד. ולהכי אמר נמי, דאף דגלי קרא באשה שחצירה הוא כידה, הוא דווקא באשה, שלא ריבה בה הכתוב מצות כאיש, הלכך איכא למימר שחצירה הוא ממש יד דידה. אבל איש, שחייב בכל המצות, לא ילפינן מאשה, ואין חצירו כידו, שאין לו התחברות לחצירו כולי האי שנחשוב אותו כידו ממש".

הרב זוין ז"ל (לאור ההלכה, עמ' קפ) הקשה על דבריו: הלוא גם הבהמות נוצרו מן האדמה, ואף על פי כן לא הוקשו לקרקעות! ועל כן הציע הסבר שונה: כידוע, הארץ היא בבחינת נוקבא ומקבל - וזה יסודם של קנייני חצר ויד, שהם מקבלים את מה שניתן בהם ושומרים עליו, "ולכן יש מקום לומר, שסברא זו שייכת בחצרה של אשה, שאף אשה, מצד תכונתה ואופייה הטבעית, היא בגדר מקבל".

ועדיין הדברים צריכים ביאור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)