דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא דף כג - השבת אבדה בטביעות עין וחקירת יסוד בדין סימנים

הגמרא בדף כג ע"ב קובעת שתלמיד חכם רשאי לתבוע ממוצא אבדה שישיבנה לו על סמך 'טביעות עין'. זאת אומרת: תלמיד חכם פטור מלפרט את סימני האבדה, ודי שיאמר שהיא שלו.

מה נשתנה תלמיד חכם מכל אדם אחר? בדברי רבנו תם (תוספות יט ע"א, ד"ה אבל) ניתן לזהות שתי תשובות אפשריות לשאלה זו:

"מפרש רבינו תם דעם הארץ נמי אית ליה טביעות עינא... והאי דלא מהדרינן ליה משום דלא מהימן".

כאמור, בדברי רבנו תם ניכרות שתי תשובות. התשובה שרבנו תם מקבל היא שתלמיד חכם הוא אדם אמין שאינו משקר, ואם הוא אומר שהחפץ שייך לו - ניתן לסמוך עליו. התשובה שדחה רבנו תם היא שלתלמיד חכם יש יכולת מיוחדת לזהות חפצים, ולעם הארץ חסרה יכולת זו.

ההבדל בין שתי התשובות האלו חושף חקירה יסודית בדין סימנים. ניתן להבין שעקרונית אין צורך בזיהוי ודאי של האבדה, וניתן להשיבה למי שטוען שהיא שלו. אך מאחר שיש חשש שהוא אינו דובר אמת, אנו מבקשים ממנו שיפרט את סימני החפץ, ואם עשה כן - אנו מניחים שאינו משקר ושהחפץ אכן שלו.

ברם, ניתן גם לומר שלאדם מן השורה יש חזקת כשרות, ואין סיבה להניח שהוא משקר, ובכל זאת אנו מבקשים ממנו לפרט את סימני החפץ, כדי שנוכל לוודא שהוא עצמו אינו מתבלבל או שוגה בהערכתו, ושהאבדה אכן שלו. אם תיאר אדם את החפץ היטב, לפרטי פרטים, מסתבר מאוד שהחפץ אכן שלו, והוא איננו טועה או מתבלבל. לחידוד ההבנה הזאת נציין, שבדרך כלל מותנית פעולה ממונית בעדות ברורה וחד-משמעית של שני עדים; לכן היה מקום לומר שגם זיהוי אבדה יהיה תקף רק על פי שני עדים (אפשרות שאכן עולה ברובד הדאורייתא בדף כז ע"ב), וההלכה שסימנים מועילים בתחום זה היא חידוש שחידשה תורה (ועיין גם ריש כח ע"א, שמכל מקום עדות עדיפה על סימנים גם בהשבת אבדה).

לסיום נזכיר שדין טביעות עין נזכר גם במסכת חולין (צה ע"ב - צו ע"א). מבואר שם שבדיני איסור והיתר יכול כל אדם לסמוך על טביעות עין, לכן אם הניח אדם בשר כשר במקום שמצויים בו גויים ומתעורר חשש שהגויים החליפוהו בבשר טרף, הוא רשאי לאכול מן הבשר אם הוא מכיר בטביעות עין שזו החתיכה שהניח שם. אותה סוגיה מעלה בפירוש את שאלת היחס בין סימנים ובין טביעות עין, עיין שם.

[עוד על טביעות עין בדף היומיומי לדף יט.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)