בבא מציעא | דף צז | הבאת עדים במתה מחמת מלאכה

לפני רב פפא (צז ע"א) בא מקרה שבו דלי מושאל נשבר במהלך השימוש בו. השואל טען לפטור מדין מתה מחמת מלאכה, אך רב פפא חִייב אותו להביא עדים שלא שינה מדרך העבודה המקובלת בו, שמא נשבר הדלי בעטיו של שינוי זה, ואם כן אין זה מתה מחמת מלאכה.

הראשונים (ראה תוספות הרי"ד כאן, ובספר הישר לרבנו תם חלק החידושים סימן תקצ"ד) התקשו: והלוא בכל דיני שומרים מצינו ששומר הטוען לפטור נשבע ונפטר; מדוע אפוא חִייב רב פפא את השואל בסוגייתנו להביא ראיה שהדלי אכן נשבר מחמת מלאכה?

התשובה לשאלתם תלויה בהבנת דין מתה מחמת מלאכה, ומצאנו בראשונים שתי דרכים בדבר. הרמב"ן (צו ע"ב, ד"ה הא דאמרינן במתה) מסביר שמוות מחמת מלאכה הוא למעשה פשיעה של המשאיל: מאחר שידע שהשואל לא שאל את הפרה לאוקמא בכילתא, היה עליו להשאילו פרה שלא תמות מחמת המלאכה. הרשב"א (צו ע"ב, ד"ה אפילו), לעומתו, הבין שיסוד הפטור הוא במחילה של המשאיל: כל משאיל מוותר מראש על הפחת הנובע מהמלאכה - ואין לחלק בין פחת קטן של הכחשה מועטת לבין פחת גדול של מוות ממש ("מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא"). נמצא שלדעת הרמב"ן, במתה מחמת מלאכה אכן יש יסוד לחיוב השואל, אלא שהוא נפטר ממנו בגלל פשיעתו של המשאיל, ואילו לפי הרשב"א, פחת של החפץ המושאל מחמת המלאכה כלל אינו מחייב.

לפי שיטת הרמב"ן, תתורץ תמיהת הראשונים על דינו של רב פפא בנקל. הדין הכללי ששומר נפטר בשבועה נובע מהיותו בעל הממון, שהמפקיד בא להוציא מידיו - והמוציא מחברו עליו הראיה. לא כן הדברים בשואל הטוען למתה מחמת מלאכה: שומר זה מודה בעצמו שעקרונית הוא חייב, אלא שהוא טוען לפטור בגלל פשיעת המשאיל; מאחר שהוא טוען לפטור מחיוב קיים, הרי הוא הוא המוציא, וחובת הראיה מוטלת עליו. ואכן, הרי"ד (בתוספותיו דף צז ע"א) מסיק מסוגייתנו ששואל אינו נאמן להיפטר בטענת מתה מחמת מלאכה, ועליו להביא עדים.

הרשב"א יזדקק כנראה לתירוצו של רבנו תם בספר הישר, המעמיד את המקרה שלפנינו בשיש עדים שראו את שבירת הדלי - ואליבא דאיסי בן יהודה (לעיל פג ע"א, וראה הדף היומיומי שם), הפוסק שאם ניתן להביא עדות, יש חובה לעשות כן, ולא ניתן להיפטר בשבועה. לפי תירוץ זה, שבועה אכן מספיקה על מנת להיפטר בטענת מתה מחמת מלאכה, ורב פפא חִייב את השואל להביא עדים בגלל דין כללי בדיני ראיות, ולא מצד דיני שומרים.