בבא קמא | דף ד | אדם ושור

סוגייתנו עוסקת בדין המשנה, הקובע שדינו של שור שהרג אדם אינו שווה לדינו של אדם שהרג אדם. ההבחנה בין הדינים באה לידי ביטוי בכך שכאשר שור (מועד) הורג אדם הבעלים של השור מחוייב לשלם כופר (דמי ההרוג) ליורשים, ועל ידי תשלום זה הוא נפטר ממיתה בידי שמים על כך שלא שמר את שורו כנדרש. לעומת זאת, דינו של אדם שרצח אדם הוא שכאשר הרצח נעשה במזיד דינו מוות, ואילו כאשר עשה זאת בשוגג הוא גולה. מהמילה "עליו" בפסוק העוסק בעניין הכופר אנו למדים שרק על בעל השור מוטל חיוב הכופר, ולא על אדם שרצח אדם.

העולה מכך, שאילו היה כתוב בתורה רק חיוב על נזקי שור – לא היה ניתן ללמוד מכך את חיוב נזקי אדם. כלומר, ניתן להעלות על הדעת חיובי תשלום על נזקי שור שלא יהיו שייכים בנזקי אדם. אך קשה לומר כך – משום שאדם אחראי על מעשיו יותר מאשר על מעשי שורו, ולא סביר שיתחייב על נזקי שורו וייפטר על נזקי עצמו.

ניתן להשיב על כך שההוה אמינא של הגמרא היתה שרק כאשר אדם פשע בשמירה על עצמו הוא חייב, אך כאשר הנזק שגרם אותו אדם נעשה באונס – דינו קל מדינו של שור, ולא ניתן ללמוד את חיוב התשלום מהחיוב על נזקי שור.