בבא קמא | דף ח | מהדרנא שטרא למריה

בבסיס הדיון בסוגייתנו עומדים שני כללים בדיני גביית תשלומים:

א. אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, וכן אין גובין מנכסים שנמכרו מוקדם כשיש נכסים שנמכרו מאוחר יותר.

ב. ניזק גובה מן העידית, בעל חוב מבינונית וכתובה מזיבורית.

עקרונית – הכלל הראשון גובר על השני, ולכן אם יש נכס בן חורין, או שנמכר אחרון, ייאלץ הניזק לגבות ממנו גם אם מדובר בזיבורית, ולא מן העידית שנמכרה קודם לכן.

סוגייתנו דנה באדם שהיו עליו חובות לניזק, בעל חוב וכתובה, ומכר את שלושת שדותיו לאדם אחר בסדר הבא: קודם זיבורית, אחר כך בינונית ורק לבסוף את העידית. רב ששת טוען שבמקרה כזה יגבה כל אחד מבעלי החוב כדינו. דהיינו: ניזק מעידית, בעל חוב מבינונית וכתובה מזיבורית.

הגמרא (ח ע"א) מקשה על כך:

"אי הכי, ליתו כולהו וליגבו מעידית! משום דאמר להו: אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו – שקליתו, ואי לא – מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית."

קושיית הגמרא נובעת מן העיקרון שהזכרנו לעיל, ולפיו סדר הקנייה גובר על דין עידית/זיבורית, וממילא אם השדה האחרון הוא של עידית אמורים כולם לגבות ממנו. הגמרא מיישבת את קושייתה בכך שהקונה יכול לטעון "מהדרנא שטרא דזיבורית למריה". כלומר – הוא יכול לטעון שביכולתו להחזיר את הזיבורית לבעלים ובכך להפוך אותה לנכס בן חורין, שכולם ייאלצו לגבות ממנו.

על כך ממשיכה הגמרא להקשות:

"אי הכי, בנזקין נמי נימא הכי!"

כלומר – לפי הגיון זה הקונה אינו חייב לשלם לכל גובה לפי דינו, שהרי הוא יכול לאלץ גם את הניזק לגבות מן הבינונית או מן הזיבורית, תחת האיום שישיב את הזיבורית לבעלים! הגמרא נשארת בקושייתה, וממשיכה להציע דרכים אחרות בהסבר הברייתא שאותה ביאר רב ששת.

השאלה שאותה יש לברר בסוגייתנו, ובה נחלקו המפרשים, היא: מהו מעמדה של סברת "מהדרנא שטרא למריה"?

הרמב"ן (ג ע"א באלפס) התייחס לשאלה זו מתוך נסיון להסביר את השמטת הרי"ף בעניין:

"כללו של דבר – דינא ד'אי שתקיתו שתקיתו' בכאן לאו דינא הוא, אלא אי פקח הוא יכול למימר להו הכי. אי בעו אינהו למימר ליה 'לכי מהדרת שקלינן מיניה' ולא הדר – שקלי נזקין מעידית ובע"ח מבינונית כדינייהו."

הרמב"ן מסביר שלמעשה אין בדברי הגמרא פסיקת הלכה שקובעת שאנו מתחשבים באפשרות להשיב את השדה לבעלים הקודם, אלא שהיא מתארת את האפשרות שעומדת בפני הקונה, לאיים על הגובים באופן זה. ממילא, אם האיום לא יצלח, והם יאמרו לו "לכי מהדרת", הוא ייאלץ להשיב את השדה בפועל לבעלים הקודמים, או לשלם להם מן העידית כדין.

לעומתו, הרא"ש (סי' ג) סבור שמדובר בסברה שמעצבת מחדש את יחסי הכוחות הממוניים בין הקונה לגובים:

"ולא מצו למימר ליה 'לכי תיהדר', ואפילו האשה שרוצה ליתן לה זיבורית, משום שכל דבר שאדם יכול לטעון – רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי."

כלומר – העובדה שהקונה יכול להשיב את השדה לבעלים מחשיבה אותו כבר עכשיו כמי שאינו כפוף לסדר שבו קנה את הנכסים.

יתכן שמחלוקת זו קשורה גם לאופן שבו יתמודד רב ששת עם קושיית הגמרא. כפי שראינו, הגמרא דחתה את דברי רב ששת משום שלפי דבריו אין סיבה שהקונה ישלם לניזק מן העידית, שהרי הוא יכול לאלץ אותו לגבות בינונית או זיבורית. קושיה זו מוכרחת לפי שיטת הרמב"ן, שמפרש את הסוגיה כאפשרות מעשית לאיום. אפשרות כזו קיימת באותה מידה גם ביחס לניזק.

אך אם נבין את הסוגיה כשיטת הרא"ש, יתכן שהאפשרות להשיב את השדה לבעלים הקודם מבטלת רק את משמעות סדר הרכישה של השדות, אך אין בה כדי לשנות את עיקר דין הגבייה, ומשום כך – כל עוד לא השיב את השדה בפועל חייב הוא לשלם לניזק עידית, כדין התורה.