דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא דף יב – מחלוקת עולא ורב נחמן בדין גבייה מעבדים – על מסורת וחידוש ביום מתן תורתנו

מסכת בבא קמא אינה עשירה בדברי אגדה ובדיונים שאינם מן הנושא המרכזי של ארבעה אבות נזיקין. חריגה, בהקשר זה, סוגייתנו (בדפים י"א-י"ב), שמביאה צרור מימרות שמסר עולא בשמו של ר' אלעזר בנושאים שונים, ולאו דווקא בענייני מסכת בבא קמא.

בדף י"א ע"ב נזכרת מימרא בהלכות גביית חוב מעבדים, ומתוך כך דנה הגמרא בשאלה העקרונית באלו הלכות עבדים הוקשו לקרקעות, ובאלו הלכות דינם כמטלטלין. את עיוננו ביום מתן תורתנו, אבקש להקדיש לשאלה הנוגעת לסיפור המעשה בסוגיה.

עולא קובע, שניתן לגבות חוב מעבדים. לכאורה, כוונת הדברים היא שדין העבד כדין הקרקע, שממנה ניתן לגבות חובות. אלא שאם כך, גם אם בעל החוב הלך לעולמו ניתן לגבות את הקרקע שהוריש ליתומים, ועל כן שואל רב נחמן האם אמנם ניתן לגבות מעבדים שעברו בירושה ליתומים. עולא מבין את עומק השאלה, ומשיב שאכן דין העבדים כדין המטלטלין, ומטלטלין של יתומים אינם משתעבדים לחוב. כל כוונתו היתה, שניתן לגבות מן העבדים כאשר בעל החוב קיים.

לאחר שמשיב עולא את תשובתו הברורה לרב נחמן, זה האחרון עוזב את בית המדרש, ועולא מוסיף ומסביר לתלמידיו:

"לבתר דנפק, אמר להו עולא: הכי אמר רבי אלעזר – אפילו מיתמי".

כצפוי, הדברים נודעו לרב נחמן, והוא מכנה את עולא "משתמט", שכן בפניו אמר לו הלכה אחת, אך לתלמידיו הורה באופן אחר. חוסר הבהירות במחלוקת זו בין עולא לרב נחמן הובילה למבוכה בבתי הדין, משום שהיו שפסקו כך והיו שפסקו אחרת.

בהתנהגותו של עולא ישנה נקודה מפליאה: אם ר' אלעזר רבו פסק שניתן לגבות מעבדי היתומים, מדוע אינו אומר זאת לרב נחמן בפירוש? ואם הוא סבור שמימרא זו שגויה, מדוע הוא מורה כך לתלמידיו ומעמידם במבוכה? החזון אי"ש בספרו "אמונה וביטחון" (את דבריו מצאתי בעזרת מדור "דף על הדף" בסוגייתנו) אכן התקשה לקבל התנהגות זו, ובמסגרת עיסוקו במידת האמת, שלדבריו היא חשובה מכל המידות, הוא תמה: הכיצד עולא אומר דבר שאינו אמת, ועוד יותר מזה – תוך כדי דיון הלכתי שבו מחוייבים להגדיל תורה ולהאדירה?! החזון אי"ש מיישב:

"הא דמצינו בגמרא ששינו בדיבורם כמו שאמר עולא בבא קמא דף י"א – הוא בכלל הני תלת מילי שהיו חוששים שאינו לפי מדת הדרך ארץ להתריס נגד חכם פלוני, ושחששו שהחכם יפגע בהן ויבוא הדבר לידי הקפדה ומצאו דרכי שלום לשנות בשביל זה".

אם כן, כדרך שאמרו חכמים "משנים מפני השלום", כך התיר לעצמו גם עולא לשנות מפני דרך ארץ, ולהימנע מעימות עם רב נחמן.

אך דומני, שהנושא כאן רחב הרבה יותר, והוא נוגע גם לענייני דיומא – יום מתן תורה. אחת הסוגיות המפליאות שבש"ס היא זו שבמנחות (דף כ"ט ע"ב):

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".

גמרא זו מבטאת באופן עז ועמוק את הפער שבין החדשנות ההלכתית ובין הפסיקה המסורתית. רבי עקיבא מחדש חידושים שאינם מובנים כלל וכלל למשה רבנו, שעל ידו ניתנה תורה לישראל, ובכל זאת קובע שכולם הלכה למשה מסיני.

וכלפי מה הדברים אמורים? רב נחמן ידוע במרחבי הש"ס כדיין מבריק: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף ס"ו) נאמר שבדיני ממונות כל בני דורו נחשבים כתינוקות לעומתו, ובמסכת כתובות (דף י"ג) נקבע שהלכה כמותו בדיני ממונות בכל מקום. לעומתו, עולא – שעשה פעמים רבות את הדרך מארץ ישראל לבבל, נתפס כאדם שנושא את המסורת. הוא אינו מחדש הלכות, אלא מוסר את דבריהם של רבותיו שבארץ ישראל ובבבל.

רב נחמן טוען כלפי עולא שהוא "השתמט" מדיון הלכתי, ושאין לו תשובה אמיתית לשאלותיו של רב נחמן. בהחלט יתכן שכך הם פני הדברים, אולם עולא, מצידו, מסביר לתלמידיו שאת מה ששמע הוא אינו רשאי לשנות, והרי ר' אלעזר עצמו קבע בפירוש שהגבייה מעבדים היא גם מיתומים.

השינוי מפני השלום שעליו מדבר החזון אי"ש, נדרש במקום שבו ישנה התנגשות בלתי נמנעת בין החדשן ובין נושא המסורת.

כאמור, הפער בין סברותיו של רב נחמן ובין מסורתיו של עולא יצר מבוכה בבתי הדין. את המבוכה הזו פתר רבא בהצהרתו "אנא מתניתא ידענא". כמובן, הדברים אינם משנה מפורשת, ויש להסיק דבר מתוך דבר (שכן מסתבר שניתן לחלק בין מעמדם של עבדים לעניין גביית חוב, ובין מעמדם לעניין פרוזבול או קניין אגב ואכמ"ל), אך זו הדרך המתאימה להכריע במחלוקת זו: אין די בסברותיו המבריקות של רב נחמן מצד עצמן, ומוכרחים לעגן אותן במקור כלשהו, שיוכל ליישב את המסורת שהביא עולא.

בתחומים תורניים רבים אנו נעים בין החדשנות ובין המסורת. נישא תפילה שמכוח קדושת יום מתן תורתנו, נשכיל למצוא את דרך המלך באיזון המדוייק שבין המסורת והחידוש.

חג שמח!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)