בבא קמא | דף כב | אשו משום חציו

בסוגייתנו (כב ע"א) מובאת מחלוקת אמוראים יסודית בעניין גדרי "אש":

"אתמר: ר' יוחנן אמר – אשו משום חציו, וריש לקיש אמר – אשו משום ממונו."

באופן פשוט – ריש לקיש רואה באש חפץ שחייבים על שמירתו ועל נזקיו, בדומה לנזקי שור ובור. העמדה הייחודית יותר, שגירתה את מחשבתם של הראשונים והאחרונים, היא זו של רבי יוחנן – הסבור ש"אשו משום חציו".

לאורך הסוגיה מבואר שלדעת רבי יוחנן האדם נחשב כאילו עשה בעצמו את פעולת השריפה, ומשום כך – אם הדליק אש שהרגה אדם נחשב הוא עצמו כרוצח. זאת בניגוד לשיטת ריש לקיש, שלפיה האדם ייחשב רק כאילו בורו או שורו הרגו.

אך מהי משמעותה של עמדה זו? באיזה מובן נחשבת פעולת האש כפעולה של האדם? האחרונים נחלקו בדבר, והציעו שתי גישות שונות שיסודן כבר בדברי הראשונים:

אפשרות אחת עולה באופן מובהק בדברי החזון איש (על הרמב"ם שכנים יא, א):

"אש חשיב כמו כחו, כיון שהאדם הוא הממציא לרוח שילך את האש, וכזורה ורוח מסיעתו."

החזון איש טוען שפעולת האש נחשבת באופן מוחלט ככחו של האדם. בביאור הדבר יש לומר כי כל פעולה שעושה האדם מתחשבת גם בכוחות הטבע ובחוקי הפיזיקה. מכיוון שכך, אין הבדל מהותי בין אדם שמדליק אש, והיא הולכת ומזיקה על פי חוקי הכימיה, לבין אדם שיורה חץ או מרביץ באגרוף – המזיקים על פי חוקי התנועה של ניוטון.

אך ר' חיים מבריסק (שכנים יא, א) כתב שהתוספות מבינים את הדין באופן אחר:

"ונראה לומר, דבאמת אף דאמרינן דאשו משום חציו, אבל זה הרי לא חידש לן רק דהוי כאילו הוא בעצמו עשה את המעשה, וכמו שירה חץ, אבל זה הרי לא מצינו כלל בחציו שיהיה חשוב נעשה המעשה מכחו, אלא דחשוב שהוא עשה המעשה בידים, אבל לא שיהא נעשה מכחו."

ר' חיים טוען כי בסופו של דבר האש אינה נחשבת כפעולה שנובעת מכוחו של האדם, אלא כפעולה עקיפה המיוחסת אליו אף שלא נעשתה מכוחו. משום כך טוען ר' חיים כי רק בתחומים שבהם המוקד הוא באחריותו המשפטית של האדם (כגון דיני ממונות או רצח) תיחשב האש כמעשה שלו, ואילו בתחומים שבהם יש צורך בפעולה ישירה מכוחו (כגון שחיטה) – לא תיחשב האש ככוחו.

גישה זו, שלפיה האש אינה נחשבת ככוחו של האדם ממש, עשויה לפתוח פתח להבנת דברי המנחת חינוך (נו, א):

"והנה מאן דאמר אשו משום חציו, כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו אפי' לא הדליק האש בעצמו חייב משום חציו."

המנחת חינוך טוען כי גם כאשר האדם כלל לא הדליק את האש, אלא רק פשע בשמירתה, היא נחשבת כ"חציו". נראה שלפי שיטת החזון איש קשה מאד להבין זאת, שהרי שום דבר לא נעשה מכוחו של האדם. אך לפי שיטת ר' חיים יש מקום להציע שהתורה מייחסת לאדם כל פעולה שביצעה האש שברשותו, גם אם לא מעשיו ממש הם שגרמו לה.