בבא קמא | דף לה | טענו חטין והודה לו בשעורין

נאמר בגמרא (לה ע"ב):

"אמר רבה בר נתן: טענו חטין והודה לו בשעורין – פטור. מאי קמ"ל? תנינא: טענו חטין והודה לו בשעורין – פטור! אי מהתם, הוה אמינא פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין, קמ"ל דפטור לגמרי."

כאשר אדם תובע מחברו חפץ אחד, והנתבע מודה שהוא חייב לו חפץ אחר, נאמר במשנה בשבועות (לח ע"ב) שהנתבע איננו חייב להישבע על החלק שאותו הוא מכחיש (החיטים). אך רבה בר נתן מחדש שהנתבע יהיה פטור מלשלם גם על החלק שהודה בו (השעורים), למרות שהודה בעצמו שהוא חייב, וקיימא לן בכל התורה כולה ש"הודאת בעל דין כמאה עדים".

בהסבר דין זה כתב רש"י (שם ד"ה פטור):

"דהא אמר ליה תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גביה."

כלומר, ההודאה של הנתבע נחשבת אמנם כהודאה, אלא שהעובדה שהתובע לא תבע שעורין מוכיחה שמחל עליהם.

בהבנה זו של המציאות קיים חידוש רב, ואכן הרא"ש (ב"ק ג, טו) תמה על דברי רש"י:

"ותמיהני על סברא זו, דמלתא דשכיחא הוא שיש לאדם כמה תביעות על חבירו ואין רוצה לתובעם בפעם אחת, ותובע אחת מהן, ומשום הכי לא מחל על שאר התביעות."

בשל כך מביא הרא"ש שני הסברים אלטרנטיביים לדינו של רבה בר נתן. האחד מובא בשם רבנו מאיר הלוי:

"דכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי – היכא דאמר להו לסהדי אתם עדי... א"נ בפני ב"ד ואפילו לא אמר להו אתם עדי. והוא שתבעוהו והודה."

כלומר, ההודאה המחייבת את האדם לשלם היא רק כזו שנעשית כתגובה לתביעה בפני עדים או בפני בית דין. משום כך, כאשר התביעה הייתה בחיטים אין תוקף הלכתי להודאה בשעורים.

הרא"ש עצמו מכריע כאפשרות שלישית:

"הלכך נ"ל לפרש דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטענו חטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה, והלוה אומר שעורין היו. אם איתא דהלוהו שניהם היה טוען על שניהם, כיון דבבת אחת הן. אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין."

כלומר, הודאת הנתבע עומדת בעינה, וגם אין מחילה מצד התובע, אלא שהתובע הודה למעשה שהנתבע אינו חייב לו שעורים, והודאת התובע גוברת על הודאת הנתבע (עיין בראשונים כאן ובסוגיה בשבועות שהסבירו מדוע).

לשלוש ההבנות הללו יש נפקא-מינה הלכתית משמעותית. לדעת רבי מאיר הלוי, הודאת הנתבע אמנם בטלה, אך התביעה נשארה בעינה. ממילא, אם יבואו שני עדים ויעידו שהנתבע חייב, הוא יאלץ לשלם. לעומת זאת, לדעת הרא"ש, מכיון שהתובע הודה שהנתבע פטור, אפילו מאה עדים לא יוכלו לחייב אותו מן הדין. עם זאת, הנתבע עדיין חייב באופן אישי לשלם לתובע, כמו כל אדם שיודע שהוא חייב חפץ לחבירו. אך אם נבין כדעת רש"י, שהתובע מחל לגמרי על התביעה, אזי גם אם הנתבע יודע שהיה חייב שעורים, שוב לא יצטרך לשלם משום שהתובע מחל לו על חובו. למעשה הובאו שלוש האפשרויות להלכה בשולחן ערוך וברמ"א (חו"מ פח, יב), והאחרונים התחבטו כיצד להכריע ביניהן.