בבא קמא דף מג – תשלום דמי אדם שהומת
האם אפשר להעריך באופן ממוני את חיי האדם? שאלה זו עולה בתחומים הלכתיים שונים, ובסוגייתנו היא נדונה בהקשר של חיוב תשלומי נזיקין. בגמרא (מג ע"א) אומר רבה ששור שנגח שלא בכוונה פטור מכופר, אך חייב בדמים. וביאר רש"י (ד"ה לא):
"לאו בתורת כופר דניבעי כפרה... אבל היכא דאית ליה נכסי ע"כ משלם דמים דלא גרעה מיתה מנזקין דאילו אזקיה אף על גב דאינו בסקילה בעי לשלומי ליה פחת דמיו ה"נ משלם דמיו ליורשיו".
כלומר, מלבד הערוץ המוכר של תשלומי כופר, שעניינו כפרה ופדיון נפש של המזיק, קיים ערוץ מקביל של תשלומי דמים, שבו אנו מתייחסים אל הפגיעה בחיי האדם כאל נזק רגיל, "דלא גרעה מיתה מנזקין". לאור זאת עולה בהמשך הגמרא (מג ע"ב) השאלה הבאה:
"רבא גופיה אבעויי מבעיא ליה: אשו שלא בכוונה, מי משלם דמים או לא? מי אמרינן, גבי שור הוא דבכוונה משלם כופר, שלא בכוונה משלם דמים, אבל אשו דבכוונה לא משלם כופר, שלא בכוונה נמי לא משלם דמים, או דלמא כיון דגבי שורו שלא בכוונה אף על גב דליכא כופר משלם דמים, גבי אשו נמי אף על גב דבכוונה לא משלם כופר, שלא בכוונה מיהת משלם דמים? ולא ידעינן, תיקו."
כלומר, אם אנחנו מניחים שקיים ערוץ שבו המתת אדם שקולה לנזק רגיל, יש מקום לכלול בו גם את נזקי אש!
למעשה, מפסיקת הרמב"ם (נזקי ממון י, יג-יד) עולה שלא קיבל את קיומו של ערוץ זה:
"תם שהמית בלא כוונה פטור מן המיתה ומן הכופר...
יראה לי שאע"פ שהתם שהמית עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הקצוב בתורה (שמות כ"א ל"ב), אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו".
הרמב"ם פוסק ששור תם שהמית בן חורין פטור לגמרי, ודווקא כאשר המית עבד עליו לשלם את דמיו. הראב"ד (שם) השיג על פסיקה זו, וכתב ש"בין בבן חורין בין בעבד דמים משלם בין על פי עצמו בין שלא בכוונה". ובביאור דעת הרמב"ם, שפטר שור תם שהמית בן חורין, נחלקו המפרשים:
קצות החושן (תה, א) כתב שקיימת בעיה טכנית בתשלום דמי המומת, משום שתשלומי שור תם נחשבים כקנס, והאדם שמת אינו יכול להוריש את הקנס לבניו.
אך המגיד משנה כתב שלדעת הרמב"ם "אין דמים לבן חורין", וכעין זה כתב תלמיד ר"ת בסוגייתנו (מג ע"א): "אי לא כתיב כופר כלל, מסברא לא הייתי מחייב כלום אפילו דמים".
תלמיד ר"ת כותב, בניגוד לדברי רש"י, שהסברה נותנת לפטור לגמרי את הממית אדם מתשלומים. כלומר, הסיבה שבגללה איננו גובים תשלומים מרוצח אינה רק משום "קים ליה בדרבה מיניה", אלא מתוך הבנה שחיי אדם אינם ניתנים כלל לשומה ממונית. לפי גישה זו, כל תשלומי הממון שמנסים להגדיר את שווי האדם (נזק, כופר, ערכין ועוד) אינם מתיימרים לנקוב בערך החיים שלו, אלא רק בערך התפקודי שלו, וכאשר ממיתים אדם הדבר אינו נכנס כלל בגדרי נזקי ממון.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)