בבא קמא דף מח – בור שנחפר ברשותו של אדם

בגמרא בדף מ"ח עמוד א' נאמר שלאדם יש אחריות על בור שנחפר ברשותו, אף אם הדבר התבצע שלא באשמתו, משום שהיה עליו למלא את הבור ולסלק את התקלה. פשטות הדברים היא שאדם נושא באחריות לכל נזק שברשותו, ועצם הבעלות שיש לו על הבור – היא המחייבת אותו בנזיקין. ואמנם כך כתב הרמב"ם (הלכות נזקי ממון, י"ב ג'):

"אחד החופר או שנחפר הבור מאליו או שחפרתו בהמה או חיה הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה הרי זה חייב בנזקיו, ואחד החופר או הלוקח או שנתן לו במתנה שנאמר 'בעל הבור ישלם' מי שיש לו בעלים מכל מקום".

הרמב"ם קושר את ההלכה שבסוגייתנו להלכה נוספת שמקורה בירושלמי ובמכילתא דרשב"י, בדבר אדם שקנה בור או שהבור ניתן לו במתנה. במצבים אלה ברור שהאדם לא עשה דבר ולא ביצע מעשה נזק, ובכל זאת הוא חייב על הבור, מחמת עצם בעלותו. לפיכך, נראה לומר שאף בנידון דידן, כאשר הבור נחפר ברשותו של אדם על ידי השור, הוא חייב בנזקיו מכוח בעלותו על המקום.

במאמר מוסגר יש להעיר על שתי השמטות מפסק הרמב"ם. ההשמטה האחת: במקור הדברים בירושלמי ובמכילתא, נאמר שגם מי שקיבל בור בירושה – חייב על נזקיו. הרמב"ם משום מה השמיט מקרה זה, וציין רק את החופר או הלוקח. מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל הציע, שאכן קיים הבדל בין מי שקנה או קיבל בור מדעתו, ואז עצם נכונתו לקנות היא המחייבת אותו באחריות על הנזקים, ובין מי שירש את הבור מאליו, שיתכן שאינו חייב.

ההשמטה השנייה: הרמב"ם מביא דווקא את הדוגמה של בור שנחפר מאליו או על ידי בהמה וחיה, אך לא מתייחס למצב אחר, שבו אדם חפר בור ברשות חבירו. השמטת מקרה זה מן הרמב"ם מלמדת, לכאורה, שאם אחר חפר את הבור – בעל החצר פטור. אמנם, ראשונים אחרים התחבטו בכך – ראה בתוספות כאן, וביתר הרחבה בתוספות הר"ש משאנץ המצוטט בשיטה מקובצת. לדעת הר"ש משאנץ, אחריות האדם על כל מה שבבעלותו מקיפה וטוטאלית, וכוללת אפילו אחריות על תקלה שיצר אדם אחר.

והנה, הראב"ד בחידושיו לסוגייתנו הציע דרך נוספת ומחודשת להבנת אחריות בעל החצר על הבור, בלי קשר לעצם בעלותו על המקום. וכך כתב:

"דהא בעל השור שלים ליה לבעל החצר החפירה, וכמאן דמלייה דמי, ובעל החצר דשבקיה ולא מלייה הוה ליה חפריה איהו וחייב".

לדעת הראב"ד, מכיון שבעל החצר קיבל מבעל השור תשלום על הנזק שנגרם לחצר, עליו לשאת באחריות לנזקי הבור. ניתן להסביר טענה זו לאור חידושו של בעל מחנה אפרים, שכבר הזכרנו בעבר, ביסוד דין תשלומי נזיקין. לדעת המחנה אפרים, מטרת תשלומי נזיקין היא להשיב את הגלגל לאחור, ולמלא את החסר. אם כך, יטען הראב"ד, כאשר בעל החצר קיבל תשלום מבעל השור בעד הנזק, הרי שבעל השור השיב את הגלגל לאחור, שכן כל ייעודם של תשלומים אלה הוא מילוי הבור, וממילא סילוק התקלה. אם בעל החצר לא נהג כך, עליו לשאת באחריות לנזקי הבור.