בבא קמא | דף עז | סופו ליטמא טומאה חמורה

סוגייתנו ידועה בשל ה'תוספותים' הארוכים שבה (ד"ה פרה), המותירים מעט מאד מקום לגוף דברי הגמרא. ננסה להתבונן מעט בתוספות השני, הארוך מביניהם. התוספות מתייחסים לדברי הגמרא (עז ע"א) שפרה אדומה מקבלת טומאת אוכלין "הואיל והיתה לה שעת הכושר". כלומר – למרות שכעת היא אינה ראויה למאכל, מכיוון שבשלב מסוים הייתה ראויה – היא יכולה לקבל טומאת אוכלין.

השאלה שאיתה מתמודדים התוספות היא: מדוע בכלל יש צורך בדיני טומאת אוכלין? הרי סופה של הפרה לקבל טומאה חמורה!

נסביר את קושייתם: כאשר חפץ עומד לטמא טומאה חמורה, אנו מתייחסים אליו כאל דבר המטמא בטומאה קלה. משום כך פרה אדומה שעומדת לטמא את המתעסקים בה, גם אם לא ייגעו בה כלל, אמורה לטמא טומאה קלה את האוכלין והמשקין הנוגעים בה.

על רקע זה מקשים התוספות: מדוע יש צורך בסברת "הואיל והיתה לה שעת הכושר"? הרי אין כלל צורך להשתמש בערוץ של טומאת אוכלין, ודי בעצם העובדה שהפרה עומדת לטמא טומאה חמורה, כדי שתטמא אוכלין ומשקין!

התוספות מביאים כמה דרכים ליישב את הקושיה, אך אחת מהן מבטאת עמדה עקרונית בעניין דין "סופו לטמא":

"ור"י מתרץ דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא לענין זה דחשבינן ליה כאילו הוכשר במים וכאילו נגע בשרץ אבל אין מועיל לעשות שאין אוכל כאוכל".

לדעת ר"י דין "סופו לטמא" חוסך רק את הצורך להכשיר את החפץ או להעביר אליו טומאה, אך הוא אינו יכול להכשיר חפץ שאינו אוכל לטמא טומאת אוכלין. זאת בניגוד לדברי רש"י (המובאים בתחילת התוספות), שלא עשה חילוק כזה.

מה פשרה של מחלוקת ראשונים זו? נראה שהיא משקפת שתי הבנות שונות בדין "סופו לטמא טומאה חמורה":

א. לדעת רש"י הטומאה החמורה שבה מטמאת הבהמה את העוסקים בה, היא זו שמטמאת באופן קל יותר את הנוגעים בה. ממילא אין שום צורך בכך שהבהמה תהיה ראויה לקבל טומאה כדי שמגעה יטמא, כמו שאת הטומאה החמורה היא יכולה ליצור למרות שאינה ראויה לקבל טומאת אוכלין.

ב. דעת ר"י היא שהטומאה החמורה יוצרת בבהמה דין נוסף של טומאה קלה, כמו שיוצרת טומאה קלה אצל העוסקים בה. ממילא יש צורך בכך שהבהמה תהיה ראויה לקבלת טומאה כדי שתוכל לטמא במגעה, שכן הטומאה הקלה איננה נובעת מתוכה אלא נוצרת כתוצאה מקרבתה אל הטומאה החמורה.

התוספות עצמם מביאים את שיטת רבי מאיר, הסבור ששעיר המשתלח מטמא טומאה קלה למרות שהוא חי ואין עליו "שם אוכל", אך הם טוענים שיש להגביל את דבריו דווקא לשעיר המשתלח "דממילא אם היה נשחט הוי חזי לאכילה". נראה מדבריהם שגם טומאת "סופו לטמא" דורשת קרבה מסוימת לעולם האוכלים כדי שתוכל לחול, ואין כאן מקום להאריך בזה.