בבא קמא | דף פה | תשלומי ריפוי

בגמרא (פה ע"א) מובאת מחלוקת תנאים בעניין תשלומי ריפוי ושבת על נזקים שלא נגרמו באופן ישיר ומיידי מן המכה, אלא מסיבוכים ("צמחים") שנוצרו בעקבותיה:

"תנו רבנן: עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה – חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו, שלא מחמת המכה – אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו; ר' יהודה אומר: אף מחמת המכה – חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו; וחכמים אומרים: שבתו ורפואתו, כל שחייב בשבת חייב בריפוי, ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי".

כלומר, לדעת תנא קמא חייב המזיק לשלם על שבת וריפוי שנגרמו מאותם "צמחים", ואילו לדעת חכמים הוא פטור משניהם. ר' יהודה מחייב בריפוי ופוטר מתשלומי שבת.

בגמרא מבואר שמחלוקתם נאמרה במצב שבו הצמחים נוצרו כתוצאה מרשלנות מסוימת של הניזק, שכרך את מכתו באגד (ויש דיון בגמרא בעניין מידת הרשלנות שבה מדובר). ממילא מובנת המחלוקת שבין תנא קמא לחכמים, אך דברי ר' יהודה עדיין טעונים הסבר: מדוע לחלק בין ריפוי לשבת? הגמרא מסבירה זאת בכך ש"תנא ביה קרא" בריפוי, אך עדיין יש להבין את משמעות החילוק.

נראה שאפשר להבין את משמעות החיוב בריפוי, לאור שיטת הרמב"ם (חובל ומזיק ב, יט):

"עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו".

הראב"ד ושאר הראשונים הקשו על הרמב"ם שדבריו סותרים את סוגייתנו, והמהרש"ל בים של שלמה (ב"ק ח, ט; וכן בהקדמה לחולין ולבבא קמא) ראה בדברי המגדל עוז, שצידד בשיטת הרמב"ם, ראיה לכך שהוא מהרס ומבלבל את היוצרות, ואין לסמוך על דבריו בשום מקום.

אך אם נתעלם מן הקושי הטקסטואלי (שאותו אפשר לפתור בעזרת שינויי גרסאות, כפי שהעיר הכסף משנה), הרי ששיטת הרמב"ם מחדשת אופן ייחודי בהבנת תשלומי ריפוי:

כל תשלומי הנזיקין עניינם פיצוי עבור הנזק שאותו גרם האדם המזיק. משום כך יש להוכיח קשר ישיר בין מעשי המזיק לנזק שנגרם, ורשלנותו של הניזק מטילה את האחריות על כתפיו.

אך תשלומי ריפוי הינם תשלומים מסוג שונה לחלוטין: על המזיק מוטלת אחריות מוחלטת לרפא את הניזק ולהשיב אותו לקו הבריאות. משום כך, גם סיבוכים שאינם קשורים בהכרח במכה, אך מהווים המשך של אותו אירוע, מחייבים את המזיק לרפא אותם.

על ייחודיותם של תשלומי ריפוי אפשר ללמוד גם מן הדיונים בהמשך הסוגיה, בשאלת בחירת הרופא על ידי המזיק והניזק, שאינם קיימים בסוגים אחרים של נזק, ואכמ"ל בזה.