בבא קמא | דף פו | המבייש את הערום

משנתנו פותחת בדין "המבייש את הערום... חייב". לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא שמשמיעה לכאורה את אותו דין:

"ת"ר ביישו ערום חייב, ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש".

על דין זה מקשה הגמרא:

"אמר מר: ביישו ערום חייב, ערום בר בושת הוא?"

ומתרץ רב פפא:

"מאי ערום? דאתא זיקא כרכינהו למאניה ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה".

רש"י על קושיית הגמרא "ערום בר בושת הוא" מפרש:

"כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת?"

מדברי רש"י נראה שאדם שהולך ערום מופקע לחלוטין מדין בושת, מכיוון שהוא מבייש את עצמו וממילא, כביכול, בושתו הותרה לכל ואין חייבים עליה. התוספות מקשים על רש"י מכך שהקושיה נשנתה דווקא על הברייתא המובאת בגמרא, ולא על דברי המשנה. קושיית התוספות בנויה על דיוק המבחין בין דינה של הברייתא לדין המשנה. במשנה נאמר "המבייש את הערום", דהיינו מי שמבייש אדם ערום בכל צורה שהיא, אפי' אם הבושה לא נגרמה בעצם היותו ערום אלא ביריקה, מכה וכדו'. לעומת זאת, בברייתא הלשון מעט שונה – "ביישו ערום", ומסביר רב פפא במסקנת הגמרא שכוונת הברייתא היא לאדם שנהיה קצת ערום מעצמו ואדם אחר בייש אותו בכך שהוא גרם לו להיות ערום לחלוטין.

בעקבות הבחנה זו מחלקים התוספות בין אדם שבייש את הערום בכך שהוא הפשיט את בגדיו, לבין אדם שבייש את הערום בסוג אחר של בושת כמו מכה, רקיקה וכדו'. אם הבושה נגרמה מהיותו ערום, אכן הערום מופקע מבושת, אך אם הבושת נעשתה באופן אחר – המבייש את הערום חייב.

מכיוון שהגמרא מתרצת את הקושייה ע"פ אוקימתא של רב פפא שהערום שעליו דיברה המשנה לא היה ערום לחלוטין, יוצא שגם למסקנת הגמרא נחלקו רש"י ותוס' מה הדין של המבייש את הערום בבושת שאינה קשורה להיותו ערום – לרש"י יהיה חיוב בושת, ואילו לתוס' לא.

הרשב"א (ד"ה אמר מר) מסביר את סברת התוספות: "ערום שמערים עצמו וזה מערימו ג"כ בר בושת הוא? והלא מסייעו במה שהוא עושה!"

מדבריו נראה שלתוספות אין הפקעה הלכתית של דיני בושת, אלא בצורה מציאותית – אדם שמפשיט את בגדיו מבייש את עצמו והאדם שעוזר לו הוא בגדר 'מסייע' בלבד. לעומת זאת, ע"פ רש"י יש הפקעה מדיני בושת כאשר האדם כבר מבוייש ועומד (אפי' אם מביישים אותו בצורה שונה לחלוטין).