דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף פט | תקנת אושא בנכסי מלוג

סוגייתנו (פ"ח-פ"ט) עוסקת בהרחבה בתקנת אושא, שלפיה אישה אינה רשאית למכור נכסי מלוג, שכן אף שבפועל הנכסים שייכים לה – הרי שההלכה קובעת שהבעל הוא זה שאוכל את פירותיהם, ועל כן זכות המכירה מוגבלת. הגמרא בדף פ"ח עומדת על הקשר שבין תקנה זו ובין המחלוקת הכללית בין ר' יוחנן וריש לקיש בשאלת קניין פירות: האם זכות השימוש ואכילת הפירות נחשבת כקניין הגוף, שכן קניין הגוף בלא אכילת פירות הוא דבר חסר משמעות; או שמא קניין פירות עשוי לעמוד בפני עצמו, ואיננו משפיע על הבעלות העקרונית ועל קניין הגוף.

התוספות במסכת יבמות (דף ל"ו) מדייקים מסוגייתנו שתקנת אושא אכן נחוצה דווקא לדעת ריש לקיש, הסבור שקניין פירות איננו כקניין הגוף. לדעת ר' יוחנן, הנוקט שקניין פירות כקניין הגוף, אין צורך בתקנת אושא, משום שעוד לפני התקנה יש לבעל קניין פירות, ואם הוא כקניין הגוף, פשיטא שהאישה אינה יכולה למכור את הנכסים. גם התוספות בסוגייתנו בדף פ"ח מתמודדים עם השאלה, וטוענים שר' יוחנן יזדקק לתקנת אושא רק במקרה ספציפי, שבו הבעל יכתוב לאשתו שאין לו דין ודברים בנכסיה.

אלא שבניגוד לשני התירוצים בתוספות – זה שביבמות וזה שבסוגייתנו, בהמשך אותו דיבור בתוספות ביבמות ישנה גם גישה אחרת, הקשורה לשאלה עקרונית בעניין נכסי מלוג. כך כותבים התוספות שם:

"אי נמי: קנין הגוף דאשה עדיף, שאין לבעל פירות אלא מכחה, ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן".

התוספות מסבירים שזכות הבעל בנכסי מלוג נחותה מקניין פירות רגיל משתי סיבות. הסיבה השנייה היא, שמדובר על זכות דרבננית בלבד. הסיבה הראשונה והעקרונית יותר היא שמדובר על זכות "מכוחה". הוי אומר – הבעל מעולם לא הוגדר כבעלים בנכסי אשתו, ואין לו לא קניין פירות ולא קניין הגוף. אלא שבמסגרת חלוקת הממון המשותף, קבעו חכמים שהוא זכאי ליהנות מאכילת הפירות. זכות זו אינה מגבילה את קנייניה של האישה כלל ועיקר, ועל כן נדרשה תקנת אושא, שתקבע שהבעל מוציא מיד הלקוחות.

ובכן, יש לחקור האם זכות הבעל בנכסי מלוג שקולה ככל קניין פירות לעומת קניין הגוף, או שמא מדובר על זכות מופחתת, הקשורה לחלוקת הרכוש ביניהם בהתאם לתקנת חכמים. הנפקא-מינה לחקירה זו קשורה להשלכות הלכתיות נוספות שישנן לבעלות. למשל, בסוגייתנו בדף פ"ט עמוד ב' נחלקו הברייתות בעניין יציאת עבד של נכסי מלוג לחירות על ידי האיש או על ידי האישה. הגמרא מסבירה את המחלוקת בדרכים שונות, אך העיקרון הוא שהגדרת מעמדם של נכסי מלוג תקבע את הבעלות המדוייקת על אותו עבד, וממילא גם את יציאתו לחירות.

נפקא-מינה דומה מצויה בסוגיה בגיטין בדף מ"ז בעניין הבאת ביכורים מקרקע מלוג: הבעל מביא ביכורים, אך נחלקו הדעות שם האם הדבר נובע מבעלותו, או שמא גם שם מדובר על הלכה ייחודית מגזירת הכתוב "ולביתך", הקובעת שבהסדרת חלוקת הנכסים ביניהם הבעל הוא זה שמביא ביכורים, אך אין ללמוד מכך דבר על הבעלות העקרונית.

לסיום יש להזכיר, שההלכה הנזכרת בסוגייתנו בדף פ"ט, כמו גם בגמרא בכתובות בדף ע"ט, שלבעל יש זכות רק בפירות אך לא ב"פירא דפירא", תומכת אף היא בתפיסה העקרונית שאין לבעל קניין פירות במובן הקנייני הרגיל, אלא זכות אכילה בלבד, שהינה זכות מוגבלת, בהתאם לתקנת חכמים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)