בבא קמא דף קג – "יוליכנו אחריו למדי"

שנינו במשנה בדף ק"ג עמוד א':

"הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו למדי".

למסקנת הגמרא דין המשנה מוסכם לכולי עלמא, והוא מבוסס על כך שכאשר הגזלן נשבע חובת השבת הגזילה מתעצמת, ומחייבת אותו ללכת אחר הנגזל אפילו למדינת הים או למקום רחוק.

בתחילת הסוגיה, מנמקת הגמרא הלכה זו בגזירת הכתוב: "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו". רש"י על המשנה מעתיק ילפותא זו, ונראה שלדעתו גם למסקנת הסוגיה חובת ההשבה הייחודית "עד למדי" מבוססת על אותה גזירת הכתוב. ונראה בביאור הדבר, שהגוזל ונשבע לשקר שנה בחטא, והעמיק את העבירה. אשר על כן, התורה החמירה עליו יותר, וחייבה אותו להשיב את הגזילה אפילו למקום מרוחק. ואמנם, בסיום הסוגיה נאמר:

"כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה".

 הגמרא מסבירה שההשבה עד למקום מרוחק היא חלק מן הכפרה, והדברים הולמים היטב את האמור לעיל: כאשר ישנה אשמה מיוחדת, נדרשת גם כפרה.

והנה, הרמב"ם (גזלה ואבדה, ז' ט') פירש הלכה זו באופן אחר:

"הגוזל את חבירו, אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהי ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן.

אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתבעו".

לדעת הרמב"ם השבועה גורמת ליאוש בעלים, דהיינו שהנגזל משוכנע שלעולם לא יקבל שוב את מעותיו, וממילא אין לו גם סיבה לתבוע אותן. במצב כזה דרשה התורה "לרדוף אחר הבעלים לאיי הים", בעיקר כדי שיתוודעו לכך שהחוב עודנו קיים, ויוכלו לגבות אותו כדת וכדין.

הפוסקים האחרונים דנו בנפקא-מינה המעשית לפירוש זה של הרמב"ם. כבר ראשוני האחרונים, כמו המהרש"ל והתוספות יום טוב בפירושו למשנתנו, רמזו על כך, ותורף הדבר: לדעת רש"י יש ללמוד דברים כפשוטם, ולפרש שקיימת חובה מיוחדת להשיב את הממון לידיו של הנגזל. כאמור, זהו קנס ועונש שהשיתה התורה על הגזלן השקרן כדי לכפר על חטאו. ברם, לדעת הרמב"ם נראה שלא ההשבה עד למדינת הים היא העיקר, כי אם ההודעה לנגזל שהחוב עודנו קיים. משעה שיקבל הנגזל הודעה כזאת, הוא יבין שהחוב אכן עומד לגבייה, וממילא ייקבע למפרע שהיאוש היה בטעות, ושעליו לגבות את החוב.

בימי קדם, המרחק בין הפירושים לא היה כל כך גדול, משום שכדי להעביר מידע לאיי הים הרחוקים היה צורך במאמצים רבים, ובלשון הרמב"ם "לרדוף אחריו". אך בימינו, כאשר המידע זורם ברגעים ספורים מסוף העולם ועד סופו, הנפקא-מינה גדולה מאוד: לדעת רש"י, נדרשת השבה גמורה של החפץ, בעוד שלדעת הרמב"ם ניתן להסתפק בהודעה בלבד על כך שהחפץ עומד להשבה, וכעת הדבר באחריותו של הנגזל.

כאמור, האחרונים פילפלו הרבה בנפקא-מינה זאת. הש"ך (חושן משפט, שס"ז ס"ק ו') דוחה את הנפקא-מינה, משום שלדעתו ככלל דברי הרמב"ם תמוהים, שכן בגמרא מפורש שטעם ההשבה עד למדי הוא משום כפרה, ועל כן לא ברור לש"ך מדוע הרמב"ם "המציא טעם חדש מלבו". הקצות (שם; וראה גם בערוך השולחן בהרחבה) מיישב את קושיית הש"ך לאור דיון בדברי הראשונים בסוגייתנו, אך להלכה הוא נוטה לקבל את מסקנת הש"ך, שלפיה אפילו לפי פירוש הרמב"ם סוף סוף אין להוציא את המשנה מפשוטה, ובאחריותו של הגזלן להניח את הממון ישירות בידיו של הנגזל, ולא להסתפק בהודעה בלבד. הגרי"ד סולוביצ'יק (ברשימות שיעוריו כאן) מסביר שלדעת הרמב"ם היאוש הוא סימן ולא סיבה: לאמור – היאוש איננו הסיבה לכך שצריך לרדוף עד למדי, שכן אילו כך היה, ניתן היה להסתפק בהודעה בלבד; אלא היאוש הוא סימן לכך שגזילה בעזרת שבועה חמורה באופן מיוחד, ובגזילה חמורה שכזאת נדרשת גם חובת השבה מחמירה יותר, הדורשת להביא את הממון בפועל עד למדינת הים.

אזכיר, לסיום, שכל האחרונים הנ"ל האריכו לדון גם בשאלה מה היקפה ותוקפה של חובת ההשבה כאשר לא היתה שבועה, ועל כך נרחיב בעז"ה בהזדמנות אחרת, ועוד חזון למועד.