דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף ק | לפנים משורת הדין

בסוף הדף הקודם נאמר שר' חייא נהג לפנים משורת הדין כאשר שילם לאישה על כך שהטעה אותה ואמר לה על דינר כלשהו שהוא טוב, למרות שבאמת היה מזוייף. הגמרא מביאה כמקור להתנהגותו של ר' חייא את הפסוק בפרשת יתרו (שמות יח, כ): "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַֽמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" ודורשת: "אשר יעשון – זה לפנים משורת הדין".

תוס' (ד"ה לפנים) מציין שבגמרא בבבא מציעא (פג ע"א) ישנו פסוק אחר המלמד את החובה לנהוג לפנים משורת הדין. הגמרא שם מספרת את הסיפור הבא:

"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי (=פועלים) חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו לרב, אמר ליה: "הב להו גלימייהו", אמר ליה: "דינא הכי?", אמר ליה: "אין, למען תלך בדרך טובים". יהיב להו גלימייהו.

אמרו ליה: "עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן ולית לן מידי", אמר ליה: "זיל הב אגרייהו!" אמר ליה: "דינא הכי?" אמר ליה: "אין, וארחות צדיקים תשמר".

הפסוק המובא ע"י רבה בר רב הונא בגמרא זו לקוח מספר משלי (ב, כ). תוס' מציע שני תירוצים לסתירה זו. בשם ר"י מאורלינש מציע תוס' שהחובה ללכת לפנים משורת הדין שייכת רק במקום שיש פטור מיוחד לאותו אדם, אך שאר העולם חייבים בדין זה. לדוגמא: במקרה של הגמרא שלנו מי שאומר לחברו על דינר מסוים שהוא אמיתי, ומתברר לבסוף שהוא מזוייף – חייב, שכן היה לו ללמוד. רק לר' חייא וכמותו, שבקיאים בדינרים, יש פטור במקרה כזה – וממילא עליהם חלה החובה לשלם לפנים משורת הדין. לעומת זאת, במקרה של הפועלים שום אדם אינו חייב לוותר על תשלומי הנזק שהפועלים חייבים לו, וממילא כאן מדובר על דין אחר של "למען תלך בדרך טובים", ולא על לפנים משורת הדין.

אלא שתוס' מקשים מגמרא נוספת בבבא מציעא (כד ע"ב), שבה מסופר על אבוה דשמואל שהשיב מציאה למרות שהוא לא היה חייב להשיב אותה. הגמרא מציינת בפירוש שמעשה זה היה לפנים משורת הדין, וממילא נראה שגם כאשר כל העולם פטורים מלהשיב את האבדה יש בהשבתה לפנים משורת הדין.

תוס' אצלנו מחלק, כתירוץ לקושיא זו, בין מקרים שבהם יש נזק ממוני גדול (כהנהו שקולאי) למקרה שבו הנזק קטן (אבוה דשמואל). לעומתו, תוס' בב"מ (כד ע"ב) מציע שישנם שני מקרים המחייבים התנהגות לפנים משורת הדין: כאשר ישנו פטור מיוחד לאדם מלעשות מעשה שכולם חייבים בו יש חובה של לפנים משורת הדין, וכמו כן כאשר האדם אינו מפסיד דבר מההתנהגות לפנים משורת הדין (כמו במקרה של השבת אבדה) חלה עליו החובה להתנהג כך.

על פי ההבנות הללו של תוס' ניתן להבין טוב יותר את החובה להתנהג לפנים משורת הדין. לכאורה יש סתירה במשפט זה, שכן ברגע שהמעשה הוא חובה שוב הוא אינו נחשב לפנים משורת הדין, אלא הדין עצמו. ע"פ דברי תוס', שהחובה לנהוג לפנים משורת הדין אינה שייכת בכל מקום, הדברים ברורים יותר. החיוב ללכת לפנים משורת הדין הוא בעצם חיוב להשוות את עצמך לכל אדם (במקרה שבו כולם חייבים ואתה פטור), או חובה לוותר לחברך במקרה שאין לך הפסד בדבר (במקרה של אבדה), כעין 'כופין על מידת סדום'. יש הבדל בין ה"מעשה", הוא הדין, לבין מה שצריך בפועל לעשות ("יעשון") – זהו 'לפנים משורת הדין'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)