בבא קמא | דף מו | ברי ושמא
בעקבות המשנה העוסקת בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, מביאה הגמרא את מחלוקת סומכוס ורבנן העוסקת בשאלה כיצד להכריע ספקות בדיני ממון:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה".
הגמרא ממשיכה ומסבירה שכלל זה של 'המוציא מחבירו עליו הראיה' הוא אחד הכללים החזקים ביותר:
"למה לי למימר זה כלל גדול בדין? אצטריך, דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא - המוציא מחבירו עליו הראיה".
התוספות בסוגייתנו (ד"ה דאפילו) מקשים מן הגמרא בכתובות (יב ע"ב) שבה רב יהודה אומר את הכלל המפורסם שברי ושמא ברי עדיף (ושם מדובר על מקרה של הוצאת ממון), ועולה השאלה איזה כלל גדול לרב יהודה – ברי ושמא או המוציא מחברו עליו הראיה?
התוספות מתרצים שישנם שני סוגים של שמא – כאשר המזיק אינו חייב להיות נוכח בזמן הנזק טענת השמא שלו טובה, משום שהוא אינו מחוייב לדעת מה בדיוק קרה. במקרה זה נלך אחר הכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא נחייב את המזיק. לעומת זאת, במקרה של לווה (בכתובות), כאשר הלווה היה צריך להיות נוכח בשעת ההלוואה ולדעת כמה כסף קיבל, טענת השמא שלו גורמת לפגיעה בנאמנותו - משום שהוא היה אמור לטעון טענת ברי, וממילא במקרה הזה נעדיף את הכלל של ברי עדיף.
נראה שהתוספות מבינים שיסוד דין ברי ושמא ברי עדיף נובע מכך שטענת הברי אמינה יותר, ממילא במקום שבו טענה זו אינה מראה על אמינות רבה יותר (כאשר טענת השמא מוצדקת), לא נקבל אותה ונחזור לכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה.
מצינו עוד שני הסברים אחרים לכלל 'ברי עדיף', שהמשותף ביניהם הוא ששניהם אינם רואים בטענת הברי טענה אמינה יותר:
הראב"ן (בתשובות עמ' קפט) מסביר שטענת שמא מפקיעה את חזקת הממון - כאשר יש אצל אדם ממון שהוא אינו בטוח האם הוא נמצא אצלו בהיתר (טענת שמא), ממילא אין לו חזקת ממון והכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' שוב אינו שייך. (על פי הראב"ן נראה שיש לחלק בין מקרים שבהם טענת ה'שמא' היא אודות הדרך בה הגיע הממון לאותו אדם - כמו בלווה שטוען ב'שמא' כמה הוא לווה, ובין מקרה של נזיקין - שבהם חזקת הממון היא וודאית וטענת השמא באה רק כדי למנוע את ההוצאה ממנה).
המאירי בכתובות (יב ע"ב) כותב: "שאין טענת שמא אצל ברי כלום". האחרונים מבארים את דבריו, ואומרים שבבית דין הזכייה אינה על פי נאמנות אלא על פי טענות – מי שמביא טענות טובות יותר מנצח, משום שאיננו יכולים לדעת מה קרה במציאות. במקרים כאלה, הטוען שמא נחשב כאילו לא ענה דבר לטענת ה'ברי' של מי שכנגדו, וממילא הוא כמודה לו - ועל כן ברי עדיף.
ישנן כמה נפקא מינות בין שלושת הטעמים לברי ושמא, כגון ברי על ידי אחר (בבא בתרא קלה ע"א) וברי באיסורים (עיין רא"ש כתובות פרק א סימן יח).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)