בבינת הלב

א. משמעות "לב" ו"בינה" במקרא ובחז"ל

אחת ממ"ח המעלות שהתורה נקנית בהן היא בינת הלב. היות והברייתא לא הרחיבה או פירטה מעבר לזוג המלים הללו, עלינו לשאול מה היא אותה בינת הלב שחז"ל ראו בה כלי לרכישת התורה, ועלינו ללבן מה משמעות הצרוף של "בינה" ו"לב" כגורמים משותפים.

בפתח הדברים, מן הראוי להעיר שהמלה "לב" משמשת לעתים תכופות בתורה ובנביאים כמשכן המחשבה וציון הלב פירושו הבנה שכלית. כך, למשל, "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע" (דברים, פרק כ"ט, פסוק ג'), "הנה נתתי לפניך לב חכם ונבון" (מלכים א', פרק ג', פסוק י"ב) ועוד. לאורך כל פרשיות המשכן, חוזרת התורה ומכנה את העוסקים במלאכת המשכן בצוותיו של בצלאל כ'חכמי לב', וקובעת שהחכמה נתנה להם בלב: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות, פרק ל"ו, פסוק ב'). הזיקה שבין הלב למחשבה הרציונלית מבוטא באופן תמציתי וישיר בפסוק במשלי: "בלב נבון תנוח חכמה" (פרק י"ד, פסוק ל"ג), והיא שזורה לאורך הספר בפסוקים נוספים רבים. הצרוף שבין תבונה לבין לב הינו טבעי ומתבקש במקראות, ומשמעותו הוא ההבנה השכלית; הוא משמש בשלל הקשרים מקראיים העוסקים בחכמה, בין אם מדובר במלאכת המשכן, חכמת שלמה ו\או חכמת המשפט, כהנגדה לכסיל ולאוויל בספר משלי או ביחס להבנת העם באופן כללי[1].

אמור מעתה, תוכן הביטוי "בינת הלב" במשמעותו המקראית הוא ההבנה הרציונלית, והיא כמובן נצרכת לתלמוד תורה. הניתוח התורני-למדני המתרחש בעת העיסוק בתורה הוא ניתוח אנליטי, והכלים להצלחה בכך הינם רציונליים ושכליים. הלמדן חייב להביא ללימוד את תבונתו הרציונלית ולהשתמש בה, וברי לחלוטין שהדרך לקניין התורה עובר דרך החשיבה הרציונלית המסודרת. לכן, אם הברייתא התכוונה לשכל העיוני והתבונה הרציונלית, אזי הסבר בינת הלב כמידה הנחוצה לקניין תורה הוא ברור ופשוט, ואין צריך להרחיב בה. ואולם, במידה ואכן משמעות בינת הלב היא ההבנה השכלית, הרי שהיא שונה משאר המעלות המנויות בברייתא: הללו הן כלים ואמצעים לקניין התורה ורכישת הידע ואילו בינת הלב היא עצם המהלך הלימודי. כך, למשל, מיעוט שינה, קבלת יסורין, שמוש חכמים וכד' אינם עצם הלימוד, אלא תכונות המסייעות להצלחה הלימודית.

בנקודה זו, מן הראוי לציין שהרושם המתקבל בפסוקים הוא שהלב אינו משמש אך ורק כמושב התבונה, אלא שיש בו אף מן האלמנט הרגשי המוכר לנו. כך, למשל, הביטוי "נשברי לב" מציין מציאות נפשית, וכן מוזכרים עצב ושמחה בזיקה ללב: "לב שמח ייטב פנים ובעצבת לב רוח נכאה" (משלי, פרק ט"ו, פסוק י"ג). אף כאן ניתן להרבות דוגמאות, כך שניתן לסכם שהמלה לב יכולה לציין תבונה שכלית ו\או רגשית.

איני חש עצמי על קרקע יציבה דיה בשביל לומר זאת באופן סמכותי, ואינני בקי דיו ברובדי השפה לקבוע מסמרות ביחס לשאלה כלפי מה מכוון השימוש במלה "לב" בלשון חז"ל. עם זאת, הרושם המתקבל אצלי הוא שהשימוש בלב כמכוון כלפי החוויה והרגש הינו שימוש רווח בלשון חכמים, וכלפי הוראה זו של "לב" ברצוני להתעכב בדיוננו על בינת הלב, שהרי על כל פנים, בינת הלב במובן החווייתי הינה בודאי מציאות קיומית שראוי לייחד עליה את הדיבור בכל עיסוק בעניין קניין תורה. לכן, דברינו מכאן ולהבא יהיו מוסבים כלפי בינת הלב הרגשית והקיומית כמרכיב בקניין תורה.

ב. "תורת אמת ו"תורת חיים"

המישור האידאי והמישור המעשי של התורה

פרדוקס עצום מלוה את התורה - התורה הינה מערכת של אידיאות אלוקיות האמורה לחול על מציאות חומרית בתוככי העולם הזה. ממציאות זאת נגזרים שתי תוצאות משמעותיות:

א. מתח בסיסי ביותר בין המרכיב האידאי המופשט לבין העולם החומרי המוחשי. מתח זה קיים ברובד העקרוני ומוכר לנו מני ימי חז"ל וחקירתם בדבר השאלה האם תלמוד גדול או מעשה גדול; ונמשך עד ימינו בויכוחים בדבר העדפת שיטות לימוד קונספטואליות או מעשיות, ומהו האיזון הנכון שבין תורה לשמה במובן המופשט לבין אסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.

ב. הבנת התורה צריכה להתבצע בשני מישורים - האידאי והמעשי.

במידה והתורה הינה מערכת אידאות מופשטות ואמיתות אלוקיות שמימיות, אין צורך בהכרת המציאות האנושית. ואכן, ברובד מסויים, אותה פיאר ורומם הרב סולוביצ'יק ב"איש ההלכה", התורה קיימת כמערכת אידיאית שעצמתה היא במופשטותה. "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות אלא למה נכתב דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא.). לימוד דיני קדשים בימינו מהווה תחליף אידאי לעולם מוחשי שאיננו קיים בזמן הזה, ובכך הופך לנחלת לומדי העיון על חשבון בעלי ההלכה. המשל מרחיק הלכת של המתמטיקה הטהורה שבו משתמש "איש ההלכה", מניח למדן בעל כוחות לוגיים ומיומנויות למדניות אך איננו מחייב היכרות עם העולם המוכר לנו. ברם, ברובד נוסף ומשמעותי ביותר, בו התורה הינה המפגש שבין האידיאה לחיים, לימוד התורה מחייב את הכרת שני התחומים - האידאי והמוחשי. ברמה הפשוטה ביותר, לא ניתן לגבש עמדה על הפעלת מכשירים חשמליים בשבת מבלי ידע בסיסי בפיזיקה, אי אפשר לפסוק בענייני תרומות ומעשרות ללא ידע בוטני, וכדומה. ידע זה הינו אינטלקטואלי, והוא מגיע מן התבונה הרציונלית של האדם המכיר את העולם באמצעות חשיבה מדעית. מבחינת בינת הלב, הוא הבינה השכלית הכלולה בחכמת הלב שבפסוקים המוזכרים.

"בינת הלב" כתבונה רגשית

אולם, ישנה בינת הלב הנובעת מהבנת תהליכי החיים והדינמיקות החברתיות והבין-אישיות הפועלים בחברה האנושית. כך, למשל, ניתן ללמוד את מסכת סוטה על פי הכללים הלוגיים הרגילים של הלמדנות ההלכתית, הבנויים על סיבתיות של מעשה ותוצאה משפטיים, ולקבל תוצאות המספקות הסברים משפטיים לדיני המסכת. עם זאת, שימוש בבינת הלב, דהיינו התבונה הרגשית החשה את מצבו הקיומי של האדם יפגיש אותנו עם מסכת סוטה שונה לחלוטין, בה הדרמה הבין-אישית שבין הבעל והאישה עומד במוקד, ושפתו היא השפה של מערכות יחסים. לא נדבר עוד על קינוי וסתירה כאוסרים ומתירים בלבד, אלא נראה בהם שלבים בהתפרקות מערכת היחסים, ונבחן את משמעותם לאור זה. לשם כך לא נדרש כשרון לוגי-מתמטי אלא נסיון חיים, בגרות נפשית והקשבה לצד הרגשי של החיים; או במלים אחרות - בינת הלב.

ניתן להביא לכך דוגמא מוחשית מתחום אחר. יש חקירה ישיבתית "קלאסית" בנוגע לפסול קרובים לעדות: האם פסול קרובים הוא מפאת חשש שקר (כטענתו של בעל ספר החינוך[לאו רפ"ז]), או שהוא פסול פורמלי ("גזירת מלך" בלשון הסוגיה בבבא בתרא קנט.). בכך יצאנו ידי חובת התבונה השכלית, ובכוחנו להציב נפקא מינות המבטאות את שני הצדדים הללו. אולם, אם נוסיף לכך בינת הלב, אזי לא נסתפק בקביעה שמדובר בפסול פורמלי אלא ננסה להבין את המציאות האנושית, ונדבר על כך שקרובים מהווים יחידה משפחתית וקיומית אחת, ושאין לדרוש מבחינה נפשית וערכית שאדם יעיד לחובתו של בשר מבשרו. במלים אחרות, לא השקר הוא הבעיה, אלא המציאות הקיומית של עדות והאשמה כלפי שאר הבשר. לכך תתלווה התפיסה שעדות איננה רק ברור עובדתי יבש וקר, כמצלמה או מכשיר הקלטה מכני, אלא שיש בה השתתפות קיומית של העד המעיד כסובייקט המשתתף בתהליך המשפט והענישה ("יד העדים תהיה בו בראשונה" [דברים, פרק י"ז, פסוק ז']). במקרה זה, תובנה זו תסביר לנו טוב יותר חלקים משמעותיים מפרטי הסוגיה (סנהדרין כח.), כגון הנחת הגמרא שפשוט יותר לפסול קרוב המעיד לחיוב מאשר לזכות, וכן את עצם הלימוד מן הפסוק "לא יומתו אבות על בנים" (דברים, פרק כ"ד, פסוק ט"ז); אך חשוב יותר - היא תפתח את עינינו למציאות החיים הקיומית, זו הגלויה לבינת הלב יותר מאשר לתבונת הראש.

אמור מעתה, במתח ובמפגש שבין "תורת אמת" לוגית לבין "תורת חיים" המותאמת למקצב החיים שאליהם מתייחסת התורה, אזי "תורת אמת" הלוגית נסמכת על תבונת השכל בלבד; ואילו תרגומה ל"תורת חיים" מבוסס על השלוב שבין התבונה השכלית והבנת הדינמיקות האישיות והחברתיות. השלוב האמור הוא בינת הלב, והיא התורמת לקניין התורה והבנתה כמציאות קיומית שבה האידאיה התורנית והמציאות האנושית דרים יחד בכפיפה אחת, ויוצרים "תורת חיים" המשלבת את האידאיה האלוקית והעולם האנושי בתוככי העולם הזה.