דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף לח | דין מחאה

המשנה הראשונה בפרק קבעה את דין חזקת ג' שנים, שהיא ראיה לבעלות על נכסי דלא ניידי. המשנה השנייה בפרק (לח ע"א) פותחת את הדיון בדין מחאה (המשתרע עד דף מא), דהיינו באמצעי העומד לרשות המרא קמא לנטרל את חזקת ג' שנים: אם החזיק ראובן בנכס, אך שמעון הכריז בריש גלי שהנכס שלו - אין חזקתו של ראובן חזקה. את תפקידה של המחאה ניתן לתפוס בשתי צורות, על פי הבנות היסוד בדין חזקת ג' שנים [הפער בין שתי הבנות היסוד הללו, שמיד נראה אותן, תלוי במידה רבה בדעות השונות בסוגיה בדף כט ע"א, יעוין שם].

ניתן לומר שישיבה בקרקע יוצרת מוחזקות של ממש בה (כשם שהחזקה פיזית מועילה במיטלטלין). אלא שגם אם היושב בקרקע מוחזק בה, עדיין יש לבעל דינו מקום לטעון כנגדו: אם אכן הקרקע שלך, מדוע אין לך שטר המעיד על כך?! וכאן תיקנו חכמים שאם ישב הלז בקרקע ג' שנים, הוא רשאי לטעון ששוב לא ראה צורך לשמור על שטר המכירה. לפי הבנה זו, המחאה אינה נוגעת לגוף הבעלות על הקרקע, אלא לטענה הצדדית כלפי המחזיק 'היכן שטרך?!': אם מחה המרא קמא, צריך היושב בקרקע להיזהר ולשמור על שטר הקניין, ולכן העדר השטר שב ומהווה ראיה כנגד מוחזקותו.

ואולם, ניתן גם להבין שקרקע מופקעת לחלוטין מעולם המוחזקות, ואפילו ישיבה של עשרות שנים במקום לא תגדיר את היושב כמוחזק. על פי גישה זו, בעלותו של היושב מבוססת על גורם שונה לחלוטין - שתיקתו של המרא קמא: אם שלוש שנים לא אמר המרא קמא דבר, הרי זו ראיה שהנכס שייך למי שיושב עליו. כמובן, לפי גישה זו יש למחאה משמעות גדולה יותר: אין היא רק מנטרלת טענה צדדית שניתן היה לטעון כלפי המחזיק, אלא תוקפת ישירות את עצם בעלותו; כל עצמה של הבעלות מבוסס על שתיקתו של המרא קמא, ואם הלה לא שתק, אין לה כל יסוד!

ובכן, לפנינו שתי הבנות בדין מחאה:

- הבנה א: המחאה מונעת מהמוחזק בקרקע לטעון 'לא עלה בדעתי לשמור את השטר יותר משלוש שנים'.

- הבנה ב: המחאה מערערת על עצם הבעלות, משום שהיא מבטלת את הראיה המרכזית שביקש המחזיק להביא לטובתו - שתיקת המרא קמא.

לחקירה זו ייתכנו נפקא מינות שונות, ונזכיר שתיים מהן:

א. לדעת הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פי"א ה"ה), מחאה שלא הגיע לאוזניו של המחזיק בנכס אינה מחאה; ואילו התוספות (מ ע"א, ד"ה מחאה בפני שנים) ורבנו יונה (כט ע"א, ד"ה אלא אמר רבא) סבורים שדי בעצם המחאה של המרא קמא. אפשר שהרמב"ם אחז בהבנה הראשונה, ולדעתו המחאה נועדה להזהיר את המחזיק לשמור על שטרו, לכן אם לא שמע המחזיק את המחאה, אין לה משמעות. התוספות ורבנו יונה, לעומתו, הבינו שהמחאה מבטלת את הראיה שבשתיקת המרא קמא, ואף אם לא הגיעה לאוזניו של המחזיק, סוף סוף לא הייתה כאן שתיקה.

ב. סוגייתנו (לח ע"ב) דנה בלשון המדויקת של המחאה. השאלה המרכזית (שנידונה ברשב"ם על אתר) היא אם די למוחה לומר 'היושב בקרקע גזלן', או שמא עליו להוסיף כי הוא מתעתד לתבעו בבית דין. גם שאלה זו עשויה להיות תלויה בחקירתנו. אם נאמר שהמחאה נחוצה כדי לקטוע את שתיקת המרא קמא, סביר להניח שדי באמירת 'פלוני גזלן'. אבל אם נפרש שהמחאה באה להזהיר את היושב בקרקע לשמור על השטר, יש מקום לומר שתידרש אזהרה מפורשת: 'שמור את שטרך, שהרי אני עתיד לתבוע אותך בדין!'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)