נידה | דף טז | בדיקה בתוך שיעור וסת
כחלק מן הדיון בשאלה האם ווסתות הן מדאורייתא או מדרבנן, מביאה הגמרא (טז עמוד א) את מחלוקת רב ושמואל:
"איתמר; אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה,
אמר רב: בדקה ומצאת טמאה - טמאה, טהורה - טהורה.
ושמואל אמר: אפילו בדקה ומצאת טהורה - נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא".
ההבנה הפשוטה של המחלוקת היא שרב ושמואל נחלקו בשאלת תוקפן וחומרתן של הווסתות, ובאיזו מידה של וודאות אנו מניחים שאישה ראתה דם בשעת ווסתה. כך מבינה הגמרא במסקנתה, אך קודם לכן מציע רבי זירא הבנה אחרת:
"לימא בוסתות קמיפלגי, דמ"ס - דאורייתא, ומ"ס - דרבנן!
אמר ר' זירא: דכולי עלמא - וסתות דאורייתא, כאן - שבדקה עצמה כשיעור וסת, כאן - שלא בדקה עצמה כשיעור וסת".
לדעת רבי זירא אין מחלוקת בין האמוראים, וכולם מסכימים שאם לא בדקה בשעת ווסתה היא נחשבת כטמאה גם אם בדקה לאחר מכן ומצאה שהיא טהורה. לדעתו, רב מטהר רק במקרה שבו האישה בדקה את עצמה כשיעור וסת משעת ווסתה ומצאה שהיא טהורה.
את המושג "כשיעור וסת" פגשנו כבר בגמרא לעיל (יב עמוד א):
"בעא מיניה רבי אבא מרב הונא: אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת, כדי לחייב בעלה חטאת?
אמר ליה: מי משכחת לה לבדיקה כשיעור וסת? והתניא: איזהו שיעור וסת - משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף, ביציאות השמש - נכנס עד".
שיעור וסת הינו שיעור זעיר ביותר, אשר אם האישה בדקה את עצמה במהלכו ומצאה שהיא טמאה אנו מניחים בוודאות שהייתה טמאה כבר קודם ואם שימשה בתוך שיעור זה היא ובעלה חייבים חטאת.
לאור זאת, דברי רבי זירא בסוגייתנו, שמעמיד את דברי רב במי שבדקה בתוך שיעור ווסת, מעלים מספר קשיים. כך למשל הקשה בעל הערוך לנר:
"וביותר קשה דלקמן אמרינן בשבדקה עצמה כשיעור וסת של וסתה דהיאך תוכל לצמצם רגע של וסתה שתבדוק בשיעור אחר אותיום אחריו".
בעל הערוך לנר עומד על כך שגם ווסת קבועה איננה קבועה לשנייה מסוימת אלא לכל היותר לשעה קבועה ביום, וממילא קשה להבין כיצד ניתן להגדיר מה נחשב כ"שיעור וסת", שהוא שיעור של שניות ספורות, לאחר ווסתה.
מעבר לכך, נראה שדברי רבי זירא לא מתיישבים עם תיאור המקרה שבו נחלקו רב ושמואל, "הגיעה שעת ווסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה". קשה מאוד לומר שמי שבדקה את עצמה בתוך שיעור ווסת מווסתה מוגדרת כמי ש"הגיעה שעת ווסתה ולא בדקה", שהרי אין לך בדיקה גדולה מזו.
לאור קשיים אלו (וקשיים נוספים שמעלה רבי עקיבא איגר על אתר), אולי יש מקום לדחוק ולפרש את המושג "שיעור ווסת" באופן אחר לאור תפקידו בסוגייתנו. בגמרא לעיל, שהגדירה את שיעור הווסת כשיעור של שניות ספורות, מדובר על מקרה שבו האישה מצאה דם על העד ואנו אומרים שאם היה זה בתוך שיעור ווסת מוכח שהייתה טמאה כבר קודם. אמנם בסוגייתנו המוקד הוא הפוך: אנו מנסים לקבוע שיעור זמן שבו אישה שמצאה שהיא טהורה מוכיחה בכך שלא ראתה קודם לכן. לשם כך אין צורך בשיעור של "תחילת ווסת" אלא בשיעור של "סיום ווסת". כלומר, אם האישה בדקה בתוך שיעור הזמן שבו לא ייתכן שהווסת תסתיים, ומצאה שהיא טהורה, מוכח שהווסת כלל לא התחילה. שיעור זה איננו שיעור של שניות בודדות, אלא שיעור ארוך הרבה יותר (שעות או אפילו ימים) והוא משתנה בין אישה לאישה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)