נידה | דף מח | בדיקת סימני גדלות

הסוגיה הראשונה בפרק השישי עוסקת בסימנים הגופניים המעידים על כך שהבת הגיעה לפרקה, והיא מוגדרת גדולה. כידוע, סימנים אלה נוגעים למקומות המוצנעים שבגוף האישה, ואף על פי כן חכמינו לא נרתעו מן הדיון המפורט בנושא, ואף ציינו מקרים שונים ודוגמאות מגוונות לשלבים שונים בהתפתחותה הפיזית של הנערה.

בסיומו של הדיון המפורט שבסוגיה (דף מח עמוד ב), מצאנו מחלוקת עקרונית בין התנאים, אשר מתעוררת מאליה כאשר מעיינים באותן דוגמאות מפורטות שהוזכרו לעיל:

"תנו רבנן: כל הנבדקות - נבדקות על פי נשים ... רבי יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק - נשים בודקות אותן, תוך הפרק - אין נשים בודקות אותן, שאין משיאין ספקות על פי נשים. ר' שמעון אומר: אף תוך הפרק - נשים בודקות אותן".

דומה, שכולי עלמא מודים כי לכתחילה עדיף שאישה היא שתבדוק את איברי גופה של הנערה, ותעיד על מצבם. אלא, שר' יהודה סבור שקיים ליקוי בנאמנותה של האישה הבודקת, ועל כן כאשר יש צורך בבירור מוחלט וחד משמעי, אין מנוס מכך שגבר הוא שיבדוק את הנערה.

הברייתא מוסיפה וקובעת, שנאמנות הנשים מוגבלת - להקל, אך לא להחמיר. הרי"ף, ובעקבותיו רבים מראשוני ספרד (וכך משמע גם מרש"י), הבינו שקביעה זו מוסכמת לכולי עלמא. לדעתם, הכלל העקרוני בקביעת הגדלות הוא חזקה דרבא, כלומר ההנחה שלפיה בגיל שתים עשרה שנים ויום אחד הפכה הבת לגדולה. כתוספת לחזקה, יש מקום לבדיקת הנשים, אשר מצד עצמן אינן נאמנות באופן גורף.

אמנם, יש מן הראשונים שחלקו על הרי"ף. כבר הרמב"ן בסוגייתינו מעיר, שמפשטות דברי תנא קמא עולה, כי נשים נאמנות באופן מוחלט. הרמב"ן מסביר את ההיגיון שבעמדה זו:

"וטעמא דמילתא משום דבמילתא דאיתא קמן ומצינן לגלוייה מהימנן".

הנתון המציאותי ברור ומונח לפנינו, ועל כן אין חשש שהאישה לא תדייק בדבריה.

למרות סברה זו, הרמב"ן עצמו מבטל דעתו כלפי דעת הרי"ף, וקובע שנאמנות הנשים תקיפה רק בצירוף חזקה דרבא. לעומתו, פסק המאירי להלכה כדעת תנא קמא, שנשים נאמנות באופן גורף. לדעת הכסף משנה, כך פסק גם הרמב"ם (הלכות אישות, פרק ב' הלכה כ'). הרמב"ם הביא באופן פשוט את ההנחיה לבדוק "על פי נשים כשרות ונאמנות", ולא הזכיר שנאמנותן מותנית בחזקה דרבא. המפרשים על אתר התחבטו האם ייתכן שהרמב"ם פסק בניגוד גמור לדעת הרי"ף, אך מפשטות לשונו נראה שהבנת הכסף משנה אכן מדוייקת. ואמנם, בשולחן ערוך (אבן העזר קנה, טו) הובאו להלכה דברי הרמב"ם, ופירשו האחרונים (ראה בית שמואל שם, ס"ק כג) שנשים נאמנות באופן גורף.

יש מן האחרונים, שהתקשו לקבל את פסק השולחן ערוך. למשל, רבי יוסף חיים מבגדאד, בעל "בן איש חי" כתב בשו"ת רב פעלים (אבן העזר ב, כז) שיש לחשוש לדברי הרי"ף, ולא לסמוך באופן גורף על בדיקתן של נשים. ואמנם, העובדה כי מדובר על חששות מן התורה מורה, לכאורה, על כך שיש מקום להחמיר.

מאידך, דומני שעל אף חששות הלכתיים אלה, לא יכולים היו הרמב"ם, המאירי והשולחן ערוך להשלים עם בעיית הצניעות שבבדיקת גוף האישה על ידי גבר. משום כך, הם פוסקים הלכה למעשה לסמוך על בדיקת נשים באופן גורף, ולהימנע מבדיקה נוספת.