בלק | בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו

א. הקדמה

אחת השאלות המרכזיות בפרשת בלק נוגעת לחוסר הבהירות ביחס לרצון ה' בעניין שליחותו של בלעם:  כאשר המשלחת הראשונה באה להזמין את בלעם, ה' מורה לבלעם שלא ללכת עמם (במדבר, כ"ב, יב), אך בעקבות המשלחת השנייה ה' מאשר לבלעם לצאת למשימה (שם, כ); בהמשך, ה' כועס שבלעם הולך והוא שולח את המלאך לעכב את האתון בדרכה (שם, כב - כג), אך לשאלת בלעם האם לחזור, עונה לו המלאך שהוא יכול להמשיך (שם, לד - לה). אם כן, יש להבין את פשר היחס הכפול לשליחותו של בלעם: אם ה' לא מעוניין בשליחות, מדוע אינו מונע אותה? אם ה' לא מתנגד לשליחות בגלל שלבסוף בלעם יברך את ישראל, מדוע שליחותו מופרעת על ידי המלאך?

מפרשים רבים התמודדו עם שאלות אלו,[1] ואחת התשובות מנוסחת בסוגיה במסכת מכות:

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב (במדבר, כ"ב, יב) "לא תלך עמהם", וכתיב (שם, כ) "קום לך אתם”. מן הנביאים, דכתיב (ישעיהו, מ"ח, יז) "אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". מן הכתובים, דכתיב (משלי, ג', לד) "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן".

(מכות י:).

להבנת האמוראים בסוגיה במכות, ה' לא רצה שבלעם ילך, ולמרות זאת הוא אפשר לו לעשות זאת, בהתאם לכלל "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו": ה' ראה את רצונו העז של בלעם להיענות להזמנה של בלק, והוליך את בלעם בדרך שהוא בחר לעצמו.

הכלל "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" מעורר שאלה קיומית כבדת משקל: האם הצלחה או קשיים יכולים להוות סימן לאדם האם דרכו רצויה או לא רצויה לפני ה'?

ב. עמדת ר' צדוק בשאלה

מישור אחד של התמודדות עם שאלה זו מצוי בתורה של ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק":

פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת. ועל זה נאמר (ישעיה, מ"ח, י"ז) "מדריכך בדרך תלך", ודרשו חז"ל (מכות י:) "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". [ואמר בדרך דרצה לומר בספר משלי דרך התורה כמו שכתבתי לעיל (אות מ"ח), כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן]...

("צדקת הצדיק", אות ס"ד).

מקובל לחשוב שהצלחת האדם בדרכו מעידה שהוא הולך בדרך הישר, ולכן הוא זוכה לסיעתא דשמיא. אולם, מבלעם אנו לומדים שהדבר אינו מוכרח: לעיתים ההצלחה נובעת מכך ש"בדרך שאדם הולך מוליכין אותו", זאת אומרת שהאדם זוכה לתמיכה אלוקית למרות שהוא אינו הולך בדרך הישר. ר' צדוק מוסיף שהעזרה מהשמים מותנית בכך שהאדם עצמו סובר שהוא הולך בדרך התורה, בדומה לבלעם שבטעותו חשב שהוא עושה את רצון ה'. אם כן, במצב בו נדמה לאדם שהוא הולך בדרך התורה, אפילו אם לאמתו של דבר הוא צועד בכוון שלילי, הוא יזכה לעזרה משמים.

השאלה שמתעוררת בעקבות כך היא: כיצד יוכל האדם לדעת האם הוא הולך בדרך הישר, או שיצרו מטה אותו לדרכים עקלקלות. בפסקה אחרת ב"צדקת הצדיק" ר' צדוק מרחיב את השאלה, וגם מציע לה פתרון מסוים:

פעמים נדמה לאדם שיש לו סייעתא דשמיא לדבר שהוא עושה, אל יסמוך על זה לאמר שדבר טוב הוא, דלולי כן לא היה הקדוש ברוך הוא עוזרו, שרק לבא ליטהר "מסייעין אותו",[2] אבל בבא ליטמא אמרו רק "פותחין לו" (שם) ולא מסייעין. דמכל מקום פעמים יש דלנסיון סייעוהו וכיוצא, וכמו שנאמר במיכה (שופטים, י"ז, יג) שאמר "עתה ידעתי כי ייטיב ה' [ושם זה בהוי"ה שהוא קודש, כדאיתא בשבועות (לה:)] לי, כי היה לי הלוי לכהן". הרי חשב שהיה לו סייעתא דשמיא ועזר אלוקי להזמין לו הלוי לכהן ולהיטיב לו. [אמנם חז"ל אמרו בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה, פרק כ"ו) כי מיכה כפר ב"אנכי", ובמקום אחר בארתי שהוא כפירה בשורש הישראלי ועיין שם באורך. ורק בכאלה נמצא זה מי שהוא חס ושלום "שורש פורה"[3] וכו'. אבל אטו אנן מי ידעינן מהיכי קאתינן וכו' (קידושין עא:). והעצה לזה תפילה ותחנונים לרחמי שמים המועילים להפך גם השורש, כמו שנתבאר במקום אחר על פסוק (תהילים, נ"א, יב) "לב טהור ברא לי" וגו' דבריאה בכל מקום היינו יש מאין כנודע] ועיין לקמן (אות ס"ד).

("צדקת הצדיק", אות ל"ט).

בפסקה זו ר' צדוק מחריף את הטענה שההצלחה איננה ראיה לכך שהאדם הולך בדרך הישר, משום שלעיתים ההצלחה נועדה להביא את האדם לידי ניסיון האם הוא יוכל לעזוב את דרך הרשע למרות שהוא מצליח בה. כך מפרש ר' צדוק את ההצלחה של מיכה שעבד עבודה זרה, וסבר שמשמים מצליחים את דרכו. בסוף דבריו ר' צדוק מציע שהדרך להתמודד עם חוסר הוודאות היא באמצעות תפילה: אדם צריך להתפלל לה' שיעמיד אותו על דרך הישר. ר' צדוק מוסיף שמכוח התפילה האדם יזכה לתקן גם את השורש, דהיינו את מישור המניעים, ולא רק את המעשים.

ג. עמדת "מי השילוח" בשאלה

ר' צדוק עסק בשאלה האם הצלחה מהווה סימן לאדם שדרכו רצויה. במקביל נשאלת השאלה ההפוכה - האם חוסר הצלחה מעיד שהדרך אינה מקובלת.[4]

האדמו"ר ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, בעל "מי השילוח", עסק בסוגיה זו, ומסקנתו היא שלעיתים הצלחה או מניעות יכולים להיות סימן לאדם ולעיתים לא:

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר, כ"ג, כג). הנה ענין נחש הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו. וקסם הוא להיפך, דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו לא יעשה; וזהו קסם, היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו. ושניהם אסורים שלא במקומם הראוי להם, דהיינו באם ידע האדם בברור את רצון השם יתברך, אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג מעצמו, רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות [בתקיפות]. מקום שהאדם מסופק בדבר, אסור להיות בתוקף, רק להתבונן כפי שיתנהג הדבר בעצמו בלי דעתו כלל. כמו שמצינו בגמ' רב בדק במברא (חולין צה:), היינו שהספינה באה לנגדו בלי שום השתדלותו, מזה הבין כי מה' הוא, ובלתי הסימן הזה לא הי' נוסע. ולכן כתיב ביעקב "נחש", כי יעקב נקרא האדם שאינו בשלימות, ועוד אין לבו נמשך אחר רצון השם יתברך. וכמו שמצינו שהנביא בשעה שמדבר בקטנות ישראל קוראם על שם יעקב, כמו שנאמר "מי יקום יעקב כי קטן הוא" (עמוס, ז', ב). ולכן אמר "כי לא נחש ביעקב", בשעה שהנפש מישראל מסופק בדבר, לא ילך בעקשות כלל, רק יסלק כל נגיעה מעליו ויראה כמו שיתנהג השם יתברך כך יעשה הדבר הזה. "ולא קסם בישראל", היינו מי שלבו נמשך אחר רצון השם יתברך בשלימות, וכשיפול במחשבתו שום דבר היא רק מרצון השם יתברך שהשפיע לו, ואינו בהתרשלות רק עושה הדבר בתקופות, כי באם לאו יעבור חס ושלום על דעת השם יתברך. ובזה היה בלעם משבח לישראל שכל אחד מכיר את ערכו.

("מי השילוח", פרשת בלק).

ר' מרדכי יוסף מבחין בין שני מצבים: לעיתים נדרש מהאדם לפעול בנחישות ולהלחם כנגד כל מכשול מציאותי שעומד בדרכו, ולעיתים מוטל עליו להיענות להתנהלות המציאות ולפעול בהתאם למה שהמציאות מובילה ומכוונת אותו. כאשר אין לאדם וודאות מהו רצון ה', עליו להתנהל בהתאם למציאות, זאת אומרת לנקוט בעמדת "שב ואל תעשה" ולראות להיכן רוח המציאות נושבת ומכוונת אותו; ובמצבים כאלו עליו להתייחס להצלחות או למניעות כהכוונה של ה'. לעומת זאת, כאשר האדם בטוח מהו רצון ה', עליו לפעול בנחישות ותקיפות, גם אם המציאות מערימה מכשולים בדרכו, כלומר עליו להתעלם מהצלחות או מניעות.

בהתאם לכך, ר' מרדכי יוסף מפרש את הפסוק בברכת בלעם "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". ה"נחש" הוא המצב של הנחישות והליכה עיקשת אפילו כנגד המציאות; הליכה בדרך הנחש אינה מתאימה למי שנמצא בבחינת "יעקב", דהיינו בדרגה נמוכה של חוסר וודאות. לעומת זאת, "קסם" מבטא את ההליכה אחר הכוונת המציאות, והוא מתאים למי שאינו יודע מה רצון ה'; ופירוש המשפט "ולא קסם בישראל" הוא שמי שנמצא בבחינת "ישראל", שהיא הדרגה הגבוהה של ידיעת רצון ה', צריך להתנהל בנחישות בלא התחשבות במציאות.

יהי רצון שנזכה לדרגת "ישראל" ונדע לפעול מתוך וודאות ונחישות.