ביכורים כקרבן

ביכורים כקרבן

בשיעור שנשלח לפני מספר שנים עסקנו במספר הלכות שמהן עולה שלביכורים יש מעמד של קרבן. למרות שהפֵּרות אינם מועלים בפועל למזבח, ולמרות שאין הגבלה על מקום אכילתם, מספר גורמים אחרים מוכיחים שלביכורים יש לפחות מעמד קרוב לקרבן. בשיעור הפעם נעסוק במספר יישומים נוספים של העיקרון הזה.

פסולי הקרבנות בביכורים

בעולם הקרבנות אנו מכירים כמה דוגמאות לפסולים בקרבן, ואפשר שהפסולים האלה קיימים גם בביכורים. למשל, הגמרא במסכת פסחים (מח.) קובעת שקרבנות צריכים להיות:

" 'ממשקה ישראל' - מן המותר לישראל".

כלומר, כל דבר שעולה למזבח צריך להיות מותר באכילה מבחינה הלכתית. ההלכה הזו נלמדת מפסוק בספר יחזקאל (מ"ה, טו) העוסק בקרבנות: "ושה אחת מן הצאן, מן המאתים ממשקה ישראל, למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם". למרות שהדין עוסק בקרבנות ממש, הגמרא במסכת זבחים (פח.) מחילה אותו אף על ביכורים (לפחות על פי רש"י שם) ובכך תומכת את מעמדם כקרבן:

"אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע, ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם, ואם הביא - לא קדש".

רש"י: "מן המדומע - ואף על פי שמותר לכהנים, דבעינן מותר לכל ישראל; שנאמר: 'משקה ישראל' - מן המותר לישראל".

פסול נוסף, ייחודי לקרבנות, הוא דין 'אתנן זונה'. על פי הפסוק בפרשת כי-תצא (דברים כ"ג, יט) - "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' א-להיך" - נאסר להביא לקרבן כל דבר שנרכש בכסף שניתן כתשלום על מעשה זנות. לפי הירושלמי במסכת ביכורים (פ"א ה"ו) ההלכה הזו תופסת גם לגבי פֵּרות ביכורים.

פסול אחר של קרבנות שפוסל גם ביכורים הוא דין 'מאוס'. קיימים מספר חפצים שאסור להקריב אותם כקרבן, למרות שהם אינם מוגדרים כאיסורי הנאה - לא קיים איסור להפיק מהם תועלת אישית. אף על פי כן אסור להעלות אותם למזבח, כיוון שהם מוגדרים כחפצים 'מאוסים' - בשל התכונות הפיסיות שלהם או בגלל שהיה להם בעברם קשר לעבודה זרה. דוגמה לכך היא הסוגיה במסכת עבודה זרה (מו.-מז.), האוסרת הקרבת דבר שנעבדה בו עבודה זרה, גם אם החפץ שנעבד לא הפך לאסור בהנאה בעקבות העבודה.

הירושלמי במסכת ביכורים (פ"א ה"ב) עוסק בשאלה האם יש להחיל את דין 'מאוס' על ביכורים. בסיכומו של הדיון, הירושלמי תולה את השאלה הזו במחלוקת בין רבי יהודה ורבנן האם יש לביכורים מעמד של 'קדשי מזבח':

"מהו שיביא ביכורים [מדבר שנעבדה בו עבודה זרה]? כרבי יודה, דו אמר הוקשו לקדשי הגבול - מביא; כרבנין, דאינון [או]מרין הוקשו לקדשי מקדש - אינו מביא".

בשיעור שנשלח בעבר הסברנו שחכמים סבורים שיש לחלק את הביכורים לכהנים הנמצאים במשמרת בזמן ההקרבה, בדיוק כמו ששאר הקרבנות המוקרבים באותה עת ניתנים להם. כפי שמסכם הירושלמי, חכמים ראו בביכורים קדשי מזבח - כלומר, קרבנות. רבי יהודה לא דרש חלוקה באופן זה, ככל הנראה משום שלדעתו אין לביכורים מעמד של קרבן. לדעת הירושלמי, השאלה האם להחיל את דין 'מאוס' על ביכורים תלויה אף היא באותה מחלוקת ממש.

ביכורים מן הגזל

בכמה משניות נידון עניינם של ביכורים שהובאו מפרות גנובים. למשל, המשנה במסכת ביכורים (פ"א מ"ב) עוסקת במצבו של מי שגזל קרקע:

"האריסין והחכורות והסקריקון והגזלן - אין מביאין מאותו הטעם: משום שנאמר (שמות כ"ג, יט) 'ראשית בכורי אדמתך' ".

גזלן כזה איננו יכול להביא ביכורים, משום שהוא אינו יכול לקרוא את פרשת הביכורים ("ארמי אובד אבי", דברים כ"ו, א-יא), שבתוכה הוא אומר שהפרות הללו צמחו מן "האדמה אשר נתתה לי ה' " (שם י). הגזלן מנוע מלהביא את הביכורים, אף על פי שמבחינה משפטית קרקע איננה נגזלת. לכאורה, כתוצאה מכך שקרקע גזולה אינה נושאת שום מום מבחינה הלכתית, אין שום פגם בפרות שצמחו בקרקע זו - הם אינם נחשבים פרות גזולים; ואף על פי כן אין גזלן הקרקע מביא את הפרות.

מה הדין במקרה בו אדם גונב את הפרות עצמם ולא את הקרקע? (שאלה זו עולה רק לפי הדעה שניתן להביא ביכורים גם מפרות שהאדם רכש, ולא מפרות שהאדם גידל בעצמו דווקא; עיין בסוגיית הגמרא, בבא בתרא פא. .) הרמב"ן במסכת בבא בתרא (שם ד"ה והכתיב) פוסל בפירוש ביכורים כאלו, משום שזו מצווה הבאה בעברה. אולם, לפי שיטת כמה ראשונים, דין 'מצווה הבאה בעברה' תופס רק לגבי מצוות שיש להן קשר לעולם הקרבנות (מצוות הנוגעות לקרבנות עצמם, או מצוות שיש להם דמיון מסוים לקרבנות, כמו מצוות לולב ואתרוג). ובכן, אם דין 'מצווה הבאה בעברה' מתייחס גם למצוות ביכורים, נוכל לומר שגם לביכורים יש מעמד של קרבן. למען האמת, מן הרמב"ן עצמו אין להביא ראיה להבנה זו, כי הוא סובר שדין 'מצווה הבאה בעברה' שייך בכל המצוות ולא רק בקרבנות (ראה ברמב"ן, פסחים לה: ד"ה אמר רב ששת). בכל אופן, ניתן להבין שהחלת דין 'מצווה הבאה בעברה' על מצוות ביכורים נותנת אישוש נוסף לראיית הביכורים כבעלי מעמד של קרבן.

זמן הבאת הביכורים

המשנה במסכת ביכורים (פ"א מ"י) קובעת שאין להביא את הביכורים לפני שבועות:

"ואלו מביאין וקורין: מן העצרת ועד החג".

אפשר להבין דין זה כהלכה מקומית הנוגעת לזמן הבאת הביכורים בפני עצמו. כך אכן משמע מהרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ב ה"ו), התומך את הדין בפסוק העוסק בביכורים דווקא:

"אין מביאין בכורים קודם לעצרת, שנאמר (שמות כ"ג, טז): 'וחג הקציר בכורי מעשיך' ".

לעומת זאת, הר"ש משאנץ בפירושו למשנה קושר דין זה לדין כללי של איסור להביא קרבנות לפני הקרבת שתי הלחם בחג השבועות. מכיוון שהביכורים שייכים לעולם הקרבנות, אף עליהם חלים כללי עולם הקרבנות, ובהם גם האיסור להקריב לפני הבאת שתי הלחם.

מסתבר, שלשאלה זו בדבר זמן הבאת הביכורים יש השפעה על חיוב הנשים במצווה זו. בהשקפה ראשונה, היינו מגדירים את מצוות הבאת הביכורים כמצוות עשה שהזמן גרמה - משום שחובת הבאת הביכורים מתחילה בשבועות - וממילא היינו פוטרים את הנשים ממנה. אולם בעל הטורי אבן (מגילה כ: ד"ה ולוידוי) סבר, שכיוון שהגבלת זמן זו איננה חלק מהותי של המצווה - אלא רק תוצאה של הלכות שתי הלחם - אין להגדיר מצווה זו כמצוות עשה שהזמן גרמה, ועל כן גם נשים יהיו חייבות בה.

הכנסת ספק ביכורים לעזרה

לסיום, הגמרא במסכת בבא בתרא (פא:) דנה במצב של ספק ביכורים - פרות שלא ידוע אם הם אכן ביכורים. במהלך הדיון הגמרא מעלה חשש מפני הבאת פרות כאלו לבית המקדש, שכן אם הם אינם ביכורים, אזי יש כאן הכנסת חולין לבית המקדש - דבר האסור מן התורה:

"וליחוש דדלמא לאו ביכורים נינהו, וקא מעייל חולין לעזרה!".

תוספות (ד"ה ודלמא) מבינים איסור זה כפשוטו, ומציינים כי בגלל שהביכורים מוגשים אל המזבח, האיסור - השייך לדיני הקרבנות - חל גם עליהם:

"קא מעייל חולין לעזרה - בכל מקום שיש כעין הקרבה, כי הכא - שיש הגשה או תנופה".

לעומתם, הרשב"ם (ד"ה דלמא) מביא דעה הסבורה שלא חל כאן באמת איסור דאורייתא של הכנסת חולין לעזרה, אלא הגמרא חששה רק מהפרת איסור דרבנן שאוסר להתייחס לספק ביכורים כאל ביכורים:

"וקמעייל חולין לעזרה... מדרבנן; דלמא איכא דחזי ליה דנוהג בהן מנהג חולין כדינן, וסבור קדשים הן, הואיל ואייתינהו בעזרה, ואתי לזלזולי בקדשים".

ייתכן, שמחלוקת התוספות והרשב"ם נוגעת למידה בה אפשר לראות בביכורים ולהתייחס אליהם כסוג של קרבן.