ראש השנה | דף כה | בין קידוש החודש למתן תורה

בעיוננו אתמול עסקנו בסמכותה של כנסת ישראל לקדש חודשים. בסוגייתנו אנו למדים על היבטים נוספים של סמכות זו, המראים זיקה עמוקה בין קידוש החודש למתן תורה.

המשנה מספרת על המחלוקת בין רבן גמליאל ובין רבי דוסא ורבי יהושע בעניין מועד קידוש החודש. רבן גמליאל הפעיל את מלוא כובד משקלו ההלכתי, וכפה על ר' יהושע לחלל את יום הכיפורים שחל בחשבונו.

ר' דוסא ור' עקיבא מבקשים לנחם את ר' יהושע ולעודדו לקיים את גזירת רבן גמליאל. ר' עקיבא מחדש הלכה בהלכות קידוש החודש, וקובע שאפילו קידוש מוטעה תקף על פי ההלכה. ר' עקיבא מדייק מן המילה "אֹתָם", החוזרת על עצמה בפסוקים שלוש פעמים, אך אפשר שרמז יש בדבריו למילה "אַתֶּם", המעניקה את הכוח והסמכות לכנסת ישראל, וכפי שהסברנו.

ר' דוסא מרחיב את היריעה, ומתייחס לא רק לקידוש החודש, אלא להשתלשלות התורה לדורותיה. לדבריו, סוד קיומה של תורה נעוץ בכך שבכל דור יש סמכות מרכזית המקובלת על כלל האומה. הפילוג והמחלוקת, המהווים את ההיפך הגמור ל"כאיש אחד בלב אחד", עלולים להביא לשכחת התורה. רק כאשר האומה מאוחדת ומלוכדת ניתן לקבל את התורה ולמסור אותה מדור לדור.

הגמרא במסכת מנחות מספרת על ר' עקיבא, שדרש בהלכות שאפילו משה רבנו לא הצליח להבין, אך סיים וקבע שכולן "הלכה למשה מסיני". בכל דור התורה מתפרשת בדרך ייחודית ומתאימה לאותה תקופה, ומתוקף סמכותם של חכמי הדור, ואף על פי כן, בסופו של דבר כל ההלכות כולן הן הלכה למשה מסיני!

נמצא אפוא שהחידוש היסודי בקידוש החודש, המעניק את הסמכות לבית הדין כנציג של כלל ישראל, מתקשר באופן ישיר לקבלת התורה.

חג השבועות, חג מתן תורה, הוא גם חגו של דוד מלך ישראל, ואנו סופרים בו מ"ט יום לעומר, שהם 'מלכות שבמלכות'. המלכות, מטבעה, היא סמכותית וריכוזית. כדי לשמור על אחדות ישראל נדרש העם לשים עליו מלך שילך בדרכי ה' וישמש בריח תיכון בחיי החברה ובחיי הרוח. המלך משלב בין התורה האומה, והוא מנהיג את העם מכוח ספר התורה המונח בחיקו תמיד. אין זה מקרה אפוא כי "סיסמת" קידוש החודש בסוגייתנו היא "דוד מלך ישראל חי וקיים". המלכות המאחדת והמלכדת היא היא סוד הקיום המנהיג את ישראל לדורי דורות, עד ליום אשר בו יהיה אור הלבנה כאור החמה בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.