עקב | בין 'שמע' ל'והיה אם שמוע'

א. אהבת ה' וקיום המצוות

כל אדם מישראל הקורא קריאת שמע פעמיים בכל יום יודע כי בין פרשות "שמע" (ו', ד–ט) ו"והיה אם שמֹע" (י"א, יג–כא) יש קשרים לשוניים רבים. ומפורסמים דברי המשנה על דבר היחס שבין שתי הפרשיות:

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות (ברכות פ"ב מ"ב).

אלא שדברים אלו מעוררים תמיהה: אכן, פרשת "שמע" פותחת בקבלת עול מלכות שמים, אבל מיד לאחר מכן היא מדברת בקבלת עול מצוות! הפרשה נחלקת בבירור לשני חלקים. החלק הראשון מצווה על אהבת ה':

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ‑לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (ו', ד–ה).

ואילו החלק השני עוסק בקיום המצוות ומצווה כמה דברים בעניינן: מחויבות כללית למצוות – "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (שם, ו); חינוך הילדים להן – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (שם, ז); עיסוק תמידי בהן – "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (שם); וביטוי סמלי לזיקה להן – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (שם, ח–ט).[1]

מדוע אפוא אמרו חז"ל שקבלת עול מצוות היא בפרשת "והיה אם שמֹע" דווקא? במה מבטאת פרשה זו קבלת עול מצוות יותר מפרשת "שמע"? כשמשווים בין שתי הפרשות מתברר שלצד הקשרים הלשוניים הרבים, יש ביניהן גם שני הבדלים מרכזיים, ובהם נעסוק בעיון זה.

ב. שכר ועונש

על מנת לעמוד על ההבדלים שבין שתי הפרשיות, נציג את פרשת "והיה אם שמֹע" כשהביטויים המופיעים גם בפרשת "שמע" מודגשים:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ   (י"א, יג–כא).

הדבר הבולט ביותר בהשוואה זו הוא שפרשת "והיה אם שמֹע" מוסיפה את ממד הגמול על המצוות: את השכר על קיום המצוות ואת העונש על עבודה זרה. השכר והעונש מוצגים במבנה כיאסטי – הפרשה פותחת ומסיימת בשכר, ובתווך נידון העונש:

(פס' יד) שכר בגשם ובתבואה: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ".

(פס' יז1) עונש עצירת גשמים: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ".[2]

(פס' יז2) עונש גלות: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם".

(פס' כא) שכר בישיבה בארץ: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

ובכן, השכר על קיום המצוות הוא מטר בעתו, יבול מוצלח, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", מצד אחד; ומצד שני, הארכת ימים בארץ. וכנגד זה, העונשים על עבודה זרה הם עצירת גשמים וגלות.

נמצאת אומר: פרשת "שמע" מבטאת את המחויבות לדבר ה' מצד עצמו, גם לוּלא היו שכר ועונש; ואילו פרשת "והיה אם שמֹע" מבטאת את תפיסת השכר והעונש כחלק בלתי-נפרד מנושא קיום המצוות. כמובן, אין סתירה בין שני פנים אלו, ובמקומות רבים בתנ"ך הם מופיעים זה לצד זה. הנה דוגמה אחת לכך מפרשת ואתחנן. הבן עתיד לשאול מדוע יש חיוב לקיים מצוות – "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ‑לֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (ו', כ) – והתשובה נחלקת לשניים. ראשית, חובת קיום המצוות עומדת כערך בפני עצמו, שיסודו בהוצאתנו ממצרים:

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ‑לֹהֵינוּ... (שם, כא–כד)

שנית, קיום המצוות כרוך גם בקבלת שכר טוב:

...לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ‑לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ (שם, כד–כה).

ניתן אפוא לומר, שפרשת "שמע" מבטאת קבלת עול מלכות שמים במובן של קיום המצוות 'לשמן', גם מבלי לצפות לשכר; ואילו פרשת "והיה אם שמֹע" היא קבלת עול מצוות בהקשר של שכר טוב למקיימיהן ועונש לעוברים עליהן.

ג. שני סוגים של אהבת ה'

ברם, בין פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמֹע" יש עוד הבדל חשוב אחר. כאמור, בפרשת "שמע" נזכרת אהבת ה' כערך בפני עצמו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". והנה, בפרשת "והיה אם שמֹע" נוספת עוד מילה אחת: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". ומעניין הדבר, שפרשת "שמע" מונה שלושה היבטים במצוַות אהבת ה' כשלעצמה – "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – ורק היבט אחד בקיום המצוות: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". ואילו פרשת "והיה אם שמֹע", הכורכת זו בזו את אהבת ה' ועבודתו, מזכירה רק שני היבטים, ושניהם נזכרים בה הן בעניין אהבת ה' הן בעניין קיום המצוות: תחילה נאמר כי יש לאהוב את ה' ולעבדו "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם", ואחר כך נאמר "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם". מה טיבו של הבדל זה?

דומה ששתי הפרשות משקפות שתי מגמות שונות באהבת ה'. ראשית יש לציין, שאהבת ה' היא מונח ייחודי לספר דברים, ואינה נזכרת בתורה קודם לכן. לכך יש תופעה מקבילה: גם אהבת ה' את עם ישראל נזכרת רק בחומש דברים. חומש זה מבטא אפוא רמה מיוחדת בקשר שבין הקב"ה ובין ישראל – רמה המושתתת על אהבת ה' לעם ישראל, שמכוחה ניתן לצוות את עם ישראל על אהבת ה'.

עיון בספר דברים מלמד שלאהבת ה' את ישראל יש שני יסודות. יש פסוקים הרואים באהבה זו המשך בלתי-מותנה לאהבת ה' את האבות, לדוגמה:

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וְתַחַת כִּי אָהַב[3] אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם (ד', לו–לז);

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה (ז', ז–ח);

רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה (י', טו).

לעומת זאת, במקומות אחרים בספר מתוארת אהבת ה' לישראל כמותנית בקיום המצוות. כך הדבר בפתח פרשתנו:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ... (ז', יב–יג)

הווה אומר, קיימות שתי רמות באהבת ה' את ישראל: רמה אחת, בסיסית ובלתי-מותנית, שיסודה בבחירת ה' באבות ואהבתו אותם; ורמה שנייה, גבוהה יותר, המותנית בשמירת המצוות.

והנה, כנגד שני סוגי האהבה של הקב"ה לעם ישראל, נדרש עם ישראל לשני סוגי אהבה כלפי הקב"ה: אהבה מצד עצמה ואהבה על ידי קיום המצוות. שתי האהבות הללו עומדות במוקד שתי הפרשיות שאנו עסוקים בהן. פרשת "שמע" עוסקת באהבת ה' כערך בפני עצמו, ומתמקדת בזיקה הרגשית והנפשית שצריכה להיות לכל אדם מישראל כלפי הקב"ה. פרשת "והיה אם שמֹע" מחברת בין הזיקה הנפשית ובין ביטויה המעשי – קיום המצוות; לפיכך אין אהבת ה' באה בה כערך נפרד, אלא כחלק מקבלת עול מלכות שמים על ידי קיום מצוות.[4] מנקודת המבט של פרשת "והיה אם שמֹע", אין משמעות לאהבת ה' אם אין היא כרוכה בנכונות לקיים את מצוותיו; יתרה מזאת, הביטוי המעשי לרגש האהבה כלפי ה' הוא "לְעָבְדוֹ".[5]

שני היבטים אלו במצוַות אהבת ה' מצאו ביטוי בגישות השונות של מוני המצוות למצווה זו. ידועים דברי הרמב"ם, שהעמיד את מצוות אהבת ה' על הפן הרגשי שלה. הנה למשל דבריו בהלכות תשובה (פ"י ה"ג):

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה – יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו 'בכל לבבך ובכל נפשך'.

הסמ"ג (מצוות עשה ג), לעומת זאת, מדגיש את הפן של אהבת ה' הכרוך בקיום המצוות. לטענתו, מצווה זו היא מפתח יראתנו, שיש בה ייחוד הבורא ואזהרת אהבת שמו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וכל התורה כלולה בזה, כי מי שאוהב את המלך – כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו. לדבריו, עיקר חשיבותה של אהבת ה' בהיותה יסוד לקיום מצוותיו ולעשיית רצונו – כעולה מפרשת "והיה אם שמֹע" על פי דרכנו.

מעתה יובנו טוב יותר דברי חז"ל על הקדמת "שמע" ל"והיה אם שמֹע". פרשת "שמע" מבטאת רובד בסיסי יותר ביחסי ישראל והקב"ה – האהבה ביניהם כזיקה נפשית העומדת בפני עצמה – ועל כן אנו מקדימים אותה לפרשת "והיה אם שמֹע", המבטאת רובד שני: אהבת ה' על ידי קיום מצוותיו. ועוד, שאנו מקדימים את אהבת ה' וקיום מצוותיו שלא על מנת לקבל פרס שבפרשת "שמע", לקיום מצוות על מנת לקבל שכר ומיראת העונש המבואר ב"והיה אם שמֹע".

---

 

[1]   לא ניכנס כאן לשאלה הידועה אם על דרך הפשט אכן מדובר כאן בביטוי המעשי – תפילין ומזוזות – או שמא פשט הכתוב כדעת רשב"ם, שאין זה אלא ביטוי מטפורי, וכדבריו על הפסוק המקביל בשמות י"ג, ט: "לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ' (שיר השירים ח', ו)". ועיין דברי ראב"ע שם.

[2]   הנושא של ירידת גשמים ועצירתם כאחד המוקדים בהיבט השכר והעונש בפרשה איננו עומד לעצמו. זהו המשך ישיר לפסוקים שקדמו לפרשת "והיה אם שמֹע": "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י–יב). מקצת המפרשים ביארו, שפסוקים אלו מדברים ביתרון גשמי שיש לארץ ישראל על פני ארץ מצרים, כגון: "משובח ההר מן המישור, שהמישור, בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר – בבית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו, ואחד בראשו" (רש"י). ברם, מלבד הקושי המציאותי בפירוש זה, נראה שעל דרך הפשט, עיקר עניינם של פסוקים אלו איננו במעלה פיזית של הארץ, כי אם במעלה רוחנית: ארץ ישראל נתונה להשגחה פרטית של הקב"ה. פרשת "והיה אם שמֹע", המדגישה את הקשר בין מעשיו של עם ישראל לבין ירידת הגשמים בארץ, היא המשך ישיר לתפיסה זו.

[3]   שיעור הכתוב כדברי רש"י שם: "וכל זה תחת אשר אהב".

[4]   וכן במקומות אחרים בפרשתנו, כגון: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ‑לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (י', יב); "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים" (י"א, א).

[5]   ייתכן שכך יש להבין הבדל נוסף בין שתי הפרשיות. בפרשת "שמע" נאמר תחילה "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", ורק לאחר מכן מובאים כאחד שני הציוויים המקבילים "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". פרשת "והיה אם שמֹע", לעומת זאת, מביאה את מצוַות השינון לבנים בתווך, בין מצוות הקשירה למצוות הכתיבה: "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". אפשר שפרשת "שמע" מדגישה את השינון לבנים כערך עצמאי, ואילו פרשת "והיה אם שמֹע", המביאה אותו בין שתי מצוות מעשיות – הקשירה והכתיבה – עוסקת בשינון לבנים כלימוד על מנת לעשות, ולא כערך בפני עצמו.