ביראה

א. הקדמה[1]

בעשור האחרון העסיקה את החברה הציונית דתית השאלה מהי הלגיטימיות בהכנסת מתודות מדעיות וחכמות חיצוניות לבית המדרש. לויכוח זה שורשים עוד בתקופת המשנה, וכך מספר הגמרא במנחות:

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע, פרק א', פסוק ח') - צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.

(צט:).

רבי ישמעאל מזהיר את אחיינו, בן דמה, שלא ללמוד חכמה יוונית, למרות שלמד את כל התורה.לאורך הדורות התלבטו חכמים בשאלה זו[2], ואנו, בשורות הבאות, ננסה להציג את ציר הדיון בויכוח ההיסטורי בעת החדשה ובימנו. בסוף עיוננו ננסה לבחון כיצד ניתן לענות על שאלה לאור דרכו של התנא במשנת מ"ח קנייני תורה.

ב. ראשית חכמה

בראשית המאה ה-19, לאחר 'קונגרס וינה', החל גל אנטישמי גדול שוטף את אירופה. יהודים רבים אשר התקרבו בגלי האמנציפציה השונים לחברות הגבהות באירופה סבלו מרדיפה ושנאה נוצרית, וראו כיצד מאמציהם להשתלב בחברה הכללית עולים בתוהו. תנועת 'חכמת ישראל' שמה לעצמה מטרה לגשר על פערי השנאה ע"י 'מיתוג' התרבות היהודית והצגתה כתרבות גבוהה, כנגד הטענה הנוצרית. אנשי התנועה החלו לנתח את התורה בכלים מדעים, אשר היו חביבים על הסביבה הנוכרית, וכך להראות את העושר התרבותי הטמון בה. לתנועה היו שני מרכזיים חשובים - במערב ובמזרחה של אירופה, ועל הפער שבין המרכזים כתב המשורר הלאומי חיים נחמן על ביאליק[3]:

...לא כל בוני חכמת ישראל מן האחרונים היו[4], כמובן, באותו החטא. אלה מהם שלא היו אחוזי בולמוס ה"זכיות" כחבריהם שבמערב לא מהרו לתת במחירן את היקרה בסגולות עמם. בארצות הדרום והמזרח, למשל, קמו לחכמת ישראל בימיה הראשונים יחידי סגולה ועמוקי תכונה כשד"ל וכרנ"ק וכשי"ר, הם וכיוצא בהם, שמתוך חוש לאומי עדין החזיקו בלשון עמם כבל עוז וקפלו בה את כל תוכן רוחם ופרי חייהם. אנשי לבב ובעלי נפש אלה, שלא היו ברובם לא רבנים ולא "רועים" ולא בעלי-מלאכה מדעית מדופלמים אלא תלמידי-חכמים סתם, ממיתים את עצמם באוהל התורה ומקַימיה מעוני, אלה ודאי לא פללו מעולם כי יבוא יום ותעקר חכמת ישראל משרשה, ואלו קמו מקברם וראו בעיניהם מה שעלתה לבת - טפוחיהם בסופה ומה עתה פני בת-הבת - היהדות המערבית, ודאי היו קורעים בגדיהם ומתפלשים באפר...

ה"חטא" בו עוסק ביאליק הוא נטישת השפה העברית ושימוש בשפה הגרמנית לפרסומי התנועה במערב אירופה. השימוש בשפה הגרמנית נבע מתוך תפיסה שבכדי לצמצם את הפער התרבותי יש להשתמש בשפה המדוברת והתרבותית, ולא בשפות שמיות עתיקות. שונים היו אנשי האגף המזרח אירופאי, אשר כתבו את מחקריהם בשפה העברית, שכן לדידם מטרתה של 'חכמה ישראל' היא לא רק להיות 'אור לגוים', אלא להפרות את השיח הפנימי היהודי. הדור השני והשלישי של תנועת חכמת ישראל במערב אירופה נטש את היהדות, ולכך מתייחס ביאליק בהמשך דבריו:

איך שהוא, גדולי רוח אלה, מתוך שסמכו את סוכתם להיכל היצירה של האומה כלה, לפיכך גם בדברי המדע היבשים שלהם אתה מוצא איזה קורטוב של לחלוחית, איזה טעם לשבח, מעין בינה והרגשה עברית יתרה, שאין אפילו סמן וזכר להם במעשי ידיהם של אלה שהוציאו את "חכמת ישראל" לתרבות לשון נכריה. הלב העברי עודנו מפעם בדברי יצירתם בחזקה, ומרגיש אתה שבעלי הדברים כונו את לבם לא כלפי שבט בודד מישראל או כלפי מנין מצומצם של מלומדים מבעלי "האומנות", אלא כלפי כנסת ישראל כלה, לכל תפוצותיה; ושוב אתה מרגיש שהם לא עשו את חכמתם "מדע" בלבד, אלא השתדלו להעלותה למדרגת תורה - מושג לאומי נעלה ונשגב זה, הכולל בתוכו את כל חשבון עולמה של האומה. חקירת העבר יקרה להם לא מצד עצמה, אלא משום שנצטרפה בלבם לחשבון ההוה והעתיד של ישראל, ומתוך כך נזרקה בה נשמה חיה, ותקוה היתה לה להתעלות ברוב הימים, בקום לה גדולי רוח, למדרגת קנין לאומי.

הניתוח 'המדעי', מניח ביאליק, הוא מטבעו קר ונטול לחלוחית. שד"ל רנ"ק ושי"ר הצליחו להכניס טיפה של לחלוחית לתוך מחקריהם, ובכך הפכו את תורתם לדבר חי ובעל משמעות רלוונטית לדור ההמשך. אנשי התנועה המערביים, במחקריהם היבשים, המדברים 'גרמנית', שתו את שד חייה של התורה, ובכך נתקו את דור ההמשך.

ג. השילוב

שיטת הרב טאו

בשנים האחרונות התעוררו בעיתוני הציונות הדתית הצופה (ז"ל) ומקור ראשון (יבדל"א) עיסוק במתח שבין 'הלימוד הקלאסי', הנמנע מלהשתמש בניתוחים מדעיים בלימודו, לבין הלימוד 'המודרני', הדוגל בהכנסת כלי המדעי ללימוד התורה. אחת מהטענות המרכזיות כנגד לימוד המדעי הוא החיסרון 'ביראת השם', וכך כותב הרב צבי טאו בקונטרס 'צדיק באמונתו יחיה'[5]:

היהדות אינה מתחילה מלימוד תורה, לא מלימוד תנ"ך ואף לא מלימוד תורה שבע"פ. היא מתחילה מיראת השם: צריך שתהיה יראתו קודמת לחכמתו- לפני שנגשים לעסוק בתורה צריכה להיות אמונה, בלעדיה לא מבינים כלום.

(עמוד ט"ו).

דברים אלו הן פרשנותו של הרב טאו לאגרת של הרב קוק לתלמידו ר' משה זיידל[6] ,לפני שהאחרון הלך ללמוד מקרא באוניברסיטת ברן. הרב קוק, בחזונו על הישיבה החדשה שהוא הולך להקים בא"י, ראה חשיבות בהכנסת בשילוב הלימוד המדעי עם הלימוד הקלאסי באופן מבוקר. גולת הכותרת של מפעל זה הייתה בהקמתו של מכון הרי פישל בירושלים.

מכון הרי פישל

המכון הראשון בארץ שאיחד בין שימוש בכלים דרשניים קלאסיים לבין כלים מדעיים הוא מכון הרי פישל. המכון הוקם ביוזמתו של הרב קוק, אשר העמיד בראשו את פרופסור שאול ליברמן, חבורתתו הצעיר[7]. בקטלוג לתורמים[8] בו מציג הרב קוק את חזונו לחוג הידידים בארה"ב, מגדיר הרב קוק את תכני הלימוד במוסד:

שהם גם בעלי כשרונות ספרותיים, שעליהם יהיה ... לבור מתוך כל הספרות התלמודית את החכמות והמדעים השונים[9] שהיא מכילה בתוכה, לעבד את החומר ולהכינו לדפוס, באופן שחקירותיהם תהיינה לתועלת המדע והתרבות של העולם בכלל, ושל היהודים בפרט [...] שתינתן להם האפשרות לפתח את כשרונותיהם לעבודה מדעית, מעשית, בשדה דרישת התלמוד [...] הלכה, אגדה , מוסר, דרש וחכמת ישראל[10], ביחד עם מדעים אחרים שהתלמוד מכיל בתוכו כמו: משפטים, פילוסופיה היסטוריה, וכיוצא בהם[11].

באגרת אשר שולח הרב קוק לתלמידו הרב ישראל פורת, אשר קיבל על עצמו לכתוב מבוא לתורה שבע"פ, מביא הראי"ה הדרכה מפורטת כיצד צריך להתבצע הלימוד:

בכלל דרך העבודה צריך להיות: להשוות על כל ענין את הבבלי לעומת הירושלמי וחיפוש בכל המקורים השייכים לו, מהקדמונים: התרגומים, המסורות, תשובות הגאונים וכו', עד דברי האחרונים: בעלי ההלכה, הפוסקים, המבקרים וכו', לחקור גם על העבודה החיצונה, כשל הנכרים, הקראים, ולברר את המקום שהלכו בו לפי תומם בדרך ישרה ומקום המעדת רגליהם. ובכלל להרבות בחיפוש, בחקירה של ישוב הדעת, ולמעט בהשערות ודמיונות. וכשירחיב ד' גבולנו נוכל לשוטט גם על פני כל היסוד המשפטי בכללות האנושיות, להראות עד כמה גדלה השפעת הקודש על החול, להעלותו, ונתחבר בזה עם חכמי לב יודעי ד' המבינים בספרויות עמים שונים, [...]

(אגרות הראיה ב', ע"מ קפ"ב.)

משתי המובאות הללו נראה כי הראי"ה אינו מתיירא מלימוד השוואתי, המשווה בין מסורת חז"ל למסורות נוכרים בגישה ביקורתית. הרב ארי שבט, בסדרת מאמרים[12] על יחסו של הראי"ה ל'חכמת ישראל', מצביע על כך שמגידוליו של הרב ניכרת זיקה עמוקה וחיובית לשימוש במתודה המדעית בלימוד תורה:

עובדה מעניינת ביותר, שטרם עמדו עליה, היא שרוב התלמידים הקרובים ביותר של הרב קוק (אפשר לומר כולם, חוץ מהגרי"מ חרל"פ, הר"י אריאלי (משגיח הישיבה) ובנו הרב צבי יהודה קוק, שכולם למדו בעיקר בישיבות ירושלמיות), היו לאחר שנים רבות של לימודים בישיבות קלאסיות, לחוקרים מדעיים-תורניים, מבין השורה הראשונה של הדור! העיון באגרות החמות ביותר של הרב דווקא לתלמידים הללו, מעלה שהקשר בין הרב ובין התלמידים הללו אינו למרות היותם חוקרים אלא אדרבה, בגלל היותם חוקרים. הרב תלה בהם תקוות גדולות להיות אותו "טיפוס יקר מקורי ואורגני, הכולל ומאחד, קדושה חכמה וגבורה, תקוות צדק ואמת וזיו חיים", המשלבים תורה, לאומיות, מוסר, ביקורת, ומודרנה. הלא הם: הרב ד"ר ב"מ לוין...הרב ד"ר משה זיידל...ר' שאול חנא קוק...הרב דוד הכהן (הנזיר)...הרב פרופ' שאול ליברמן...

לדעת הרב קוק, אפוא, השימוש בכלי המדעי הנעשה באופן מושכל ובקורתי ראוי מושבח, והוא אף פעל להקים בית מדרש אשר יעבדו ברוח זאת.

למעשה, אלו הרואים עצמם ממשיכי דרכו של הרב קוק לא הצליחו להקים ישיבה ברוחו חזיונו: היושב בבית המדרש של מכון הרי פישל, ישיבת מרכז הרב והר המור[13] לא ימצא בחורי ישיבה שוקדים על ספרי המחקר התלמודי והמקראי ומוציאים מוץ מתוך התבן.

ד. המתיחות שבין עולם המחקר לבין בית המדרש

פעמים שגם אדם ירא שמים, בשימוש לא מפוקח במתודה מחקרית, עלול לבוא לידי סכנות גדולות אותן נכנה בשמות ייבוש, הטמאה, וחדירה לפרטיות (ומייד נפרט). סכנות אלו קשורות באופן אימננטי להנחת היסוד המחקרית, הרואה את התורה 'כטקסט אנושי' הנתון לגחמות אנושיות, ולא כקורפס רוחני ותרבותי הממשיך לפעם מדור לדור מקבלת התורה בסיני[14].

עתה נבאר מהן ההשלכות של הנחת יסוד זו:

א. ייבוש. על סכנה זאת העיר כבר חיים נחמן ביאליק באמרו לעיל כי המתודה המחקרית מייבשת את שד החיים של התורה. מדוע? שמעתי ממו"ר הרב משה ליכטנשטיין משל יפה בדבר. התורה היא כמו נהר הבוקע מהר סיני. אנשי בית המדרש משיכים את יובליו של הנהר; אנשי מדעי היהדות, לעומתם, מנסים לעלות במעלות הזרם ולבדוק מהיכן בקעו המים. ההליכה כנגד הזרם גורמת ללומד לאבד את המעוף ולהפוך את התורה מתורת חיים הרלוונטית ליום יום, לפיסת היסטוריה מיובשת מרוחניות.

ב. הטמאה. הרב טאו בקונטרסו מכנה את המחקר התנכ"י-תלמודי כ"טומאה הפושטת בלב"[15]. באבות דרבי נתן דורשת המשנה כך:

"הרחק מעליה דרכיך"[16] - זו המינות. שאם אומרי' לו לאדם אל תלך לבין המינים ואל תשמע לדבריהם שמא תכשל בהן, אל יאמר מה אכפת לי בטח אני בעצמי [אעפ"י שאני הולך שם איני נכשל בם. אלא] אע"פ שהוא בטח בעצמו אל ילך שם, שמא יכשל בם.

המינות היא יצר הרע האינטלקטואלי - בכוחה של המינות להסית את דעתו של האדם מהנחות היסוד של התורה להנחות יסוד אחרות. קריאה חתרנית בטקסטים תורניים יכולה להוציא את תוכנם מקשרם ולהביא את הלומד למקום אחר. טענתו של הרב טאו היא כי במתודה המחקרית משולבים לא אחת תפיסות אשר מרחוקות את האדם מאמונה ומטמאות את נפשו.

ג. חדירה לפרטיות. שיטת המחקר מדעית מפשיטה את התורה ממלבושיה, ולא אחת היא משאירה את הלכה במערומיה[17]. לדוגמא, כאשר חוקר התלמוד מנסה לגלות את הנוסח המדוייק של המשנה, הוא מפשיט את הלכה מהקשרה ובכך חודר לפרטיותה. שלב זה מכונה במחקר כבקורת נמוכה[18]. בשלב השני מבצע החוקר את הביקורת הגבוהה, המלבישה את הלכה מחדש ע"י נתינת משמעות לכל שכבה ושכבה בעריכת המשנה ובדיון הגמרא. תהליך זה של הפשטה והלבשה גורם ללומד לאבד את הקשר האינטימי שיש ללומד עם הלכה, שכן היא נעשית בעיניו לכלל הנתון לגחמות אנושיות.

ה. טובה חכמה עם נחלה

מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין, במאמרו "טובה חכמה עם נחלה"[19], מצביע על החשיבות ברכישת 'חכמה כללית' לבן תורה. הרב ממשיל לאורך המאמר את החכמה לחמאה שעל גבי הלחם (דהיינו התורה); שילובה של החכמה מחדד ומעמיק את הבנת תכניה של התורה:

ישנם תכני חכמה אשר לכשעצמם בשום פנים ואופן אינם תורה ואינם משתווים לתורה, אך בהיותם מעורים ומושרשים בנוף התורני הם הופכים להיות חלק הימנו...גם כשמימד זה חסר, אין לראות חכמה כמיותרת מתוך הנחה שהכל גלום בתורה, שכן לעיתים דווקא החכמה היא המסייעת לנו להעריך ולהבין נכון את אוצרות התורה עצמה ולאו דווקא במישור הפרשני הישיר. מעבר לו ,ישנן דיסיפלינות המפתחות כוחות והרגלים המאפשרים חדירה יותר עמוקה לכבשונה של תורה...

בקטע זה הרב מחלק בין שני סוגי חכמות - כאלה בעלות זיקה מובהקת ללימוד, וכאלה שממבט ראשוני זרות לו. אך גם החכמות הזרות לכאורה מעניקות ללומד התורה נקודת מבט נוספת וחשובה בלימוד הישיבתי. הרב במאמרו מתייחס גם לסכנות אשר בשילוב לימוד חכמה, וכך מספר הרב:

מרצה לפילוסופיה ששהה תקופה בשיעור של מו"ר, מרן הגריד שליט"א, סיפר פעם כיצד בראשית לימודיו הפילוסופים בא לשאול את הרב האם לעסוק בתחום זה, הרב ענה לו כי אמנם ידוע שיש שמטוסים מתרסקים, ואף על פי כן, אנשים טסים. כעבור חמש שנים, כך סיפר, חשב להתקשר לרב ולספר לו כי אמנם המטוס התרסק. טרם העלייה יש לברר את טיב המטוס, רמת התחזוקה, רמת מערכות הבקרה ושיכללו - ובעיקר,מיומנות הצוות. רק אז אפשר לשקול אפשרויות של שכר כנגד הפסד ולקבוע האם התועלת הברורה מצדיקה את הסיכון.

שאלתי את הרב מיהו אותו מרצה לפילוסופיה המוזכר בפסקה והרב השיב כי זהו דוד הרטמן. מכון הרטמן מייצג היום בעולם האקדמי אגף שלם של כותבים בעלי אג'נדה מחקרית הלכתית, העטופה לעיתים במסווה מחקרי אובייקטיבי, אך מטרתה לקדם רעיונות ליבראלים לתוכי היהדות[20]. כלומר, כפי שטענו בפתיחה לדברנו, למתודולוגיה המחקרית יש אג'נדה היכולה לשנות את תפיסות העולם של הכותב, ולהביאו להתרסקות כלשונו של הרטמן.

בהמשך דבריו כותב הרב ליכטנשטיין כי למרות הסכנה שבדברים, על ידי חשיפה מבוקרת המתאימה לכוחו והסתגלותו של הלומד המשימה אפשרית; אולם הוא מזהיר: "יהא ערך הליבראליות אשר יהא, ודאי שאין לדורשה בכל מחיר".

ו. יראת ה'

מיקום הקניין במשנה

"ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים, פרק קי"א, פסוק י'). בפסוק זה קובע המשורר בתהילים כי 'היראה' היא הבסיס לחכמה.

לענ"ד, היראה עליה מדבר המשורר היא המוטיבציה של הלומד. ולכן ראשית חכמה היא יראת ה', שכן בכל לימוד צריך הלומד לשאול מהי המוטיבציה ללימודו. למרות זאת, התנא באבות קבע את 'היראה' רק כקניין השביעי במשנת מ"ח קנייני תורה:

...והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה...

האם התנא באבות חלק על המשורר בתהילים בשאלת מקומה של היראה בתהליך הלימוד?

 

מבנה משנת מ"ח קנייני תורה

משנת מ"ח קנייני תורה משקפות תהליך אשר צריך לעבור התלמיד בכדי לקנות תורה. המשנה פותחת בקביעה הבאה:

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים...

התורה עדיפה על הכהונה והמלכות מספרית ואיכותית: מספרית שכן יש לה 48 יתרונות ולא רק 36 או 24; ואיכותית מאחר ויתרונה של התורה מכונה 'קניין' ולא 'מעלה'. בעל התפארת ישראל מסביר כי קניין הוא חיוב ואילו המעלה היא זכות, ונשאלת השאלה מהו ההפרש בין השנים. ניתן להסביר כי הזכות הוא דבר המגיע לאדם לא על ידי מאמץ אישי, אלא מתוקף היותו מקורב. דוגמאות לדבר הן ירושה, מלכות וכהונה (שגם הן למעשה סוג של ירושה).

את משנת קנייני תורה[21] ניתן לחלק לשני חלקים, המקבילים לשני שלבים: השלב הראשון (מ"תלמוד" ועד "בקבלת היסורין") עוסק ברכישת ידע; ואילו השלב השני (מ"המכיר את מקומו" ועד "האומר דבר בשם אומרו") עוסק בהפנמה והשרשה של דברי התורה שנרכשו. עוד תופעה מעניינת הקשורה למבנה המשנה שלפנינו היא שניתן לחלקה לצמדים: הקניין ראשון (תלמוד) חובר לקניין האחרון (המביא דבר בשם אומרו)[22], ואילו שאר נצמדים איש לאחיו. לדוגמא, בחלק הראשון של משנתנו, שמיעת האוזן - עריכת שפתיים; בינת הלב - שכלות הלב; אימה- יראה...

יראתו קודמת לחוכמתו

לעיל תמהנו מדוע "יראה" היא הקניין השביעי ולא הראשון. בכדי לענות על שאלה זו נעיין בששת השלבים הקודמים:

בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, בשכלות הלב, באימה...

על פי שיטתנו, שאת קנייני המשנה יש לחלק לצמדים, נסביר כך: בתחילה האדם לומד, וזהו הקניין הבסיסי ("בתלמוד"). בשלב השני, כדי לסדר את שמועתו, עליו לשמוע באוזניו אחרים העוסקים באותו עניין ("בשמיעת האוזן"); ולאחר מכאן עליו להרצות את הדברים בפיו בכדי לראות כי אכן הוא קלט דברים לאשורם ("עריכת שפתיים"). השלב השלישי הוא שלב הפנמה, המחולק גם הוא לשניים: שלב "בינת הלב", שהוא בחינת 'ליבי אומר לי', בו האדם בודק האם הוא אכן מזדהה עם סברתו; ולאחר מכן עליו להפוך את הדברים לסברא כזאת שהוא יכול להסביר את הדברים באופן שכלי ("שכלות הלב"). השלב הרביעי הוא "אימה", אימה משדרת לנו תחושה של פחד. הלומד צריך להתייחס באופן רציני ללימודו לחשוב כי טעות בהבנה היא קלקול; ברם, אימה זו צריכה להפוך ל"יראה", בה האדם בודק כי סברתו אמתית ואינה פרי הגזמה שלו.

לעיל אמרנו כי כוונת הפסוק "ראשית חכמה יראת ה'" היא למוטיבציה של הלימוד. ברם, לצד המוטיבציה הראשונית האדם צריך לבדוק פעם נוספת, תוך כדי לימודו, להיכן הוליכה אותו סברתו, והאם אכן הוא יכול להעיד על עצמו כי יראתו קודמת לחוכמתו. בן התורה הנודד להיכלות האקדמיה צריך לשאול את עצמו לא אחת האם סברותיו מקדמות את דבר ה' בעולם או מכניסות אותו לוויטרינה.

נחתום בדבריו של שלמה המלך "ראשית חכמה קנה חכמה" (משלי, פרק ד', פסוק ז'); כלומר, צריך חכמה לדעת כיצד להשיג את דבר ה' בעולם באמת ובאמונה.