דילוג לתוכן העיקרי

בל ייראה ובל יימצא

קובץ טקסט

בל ייראה ובל יימצא

אחד מן הדינים המיוחדים של פסח הוא האיסור שחל על החזקה של חמץ. שלא כמו שאר האיסורים בתורה, שאותם מותר להחזיק בבית והם אסורים רק באכילה ובהנאה, את החמץ יש להשמיד ממש (על ידי בדיקה וביעור) או להיפטר מהבעלות עליו (על ידי ביטול). האיסור נובע מכמה פסוקים בתורה האוסרים ראייה או הימצאות של חמץ:

"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". (שמות י"ג, ז)

"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים". (דברים ט"ז, ד)

למרות שהתורה משתמשת במונח 'יֵרָאֶה' שממנו משתמע שהאיסור הוא בראיית החמץ, חז"ל פירשו את האיסור לפי גדרים של קשר משפטי לחפץ. בשיעור שלפנינו נחקור את הגדרים המדויקים של ההחזקה שנאסרה בפסח.

'עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו'

שתי סוגיות, הדומות במהלך שלהן, בוחנות את השאלה כיצד להגדיר את פרטי האיסור. בדף ו: במסכת פסחים מופיע חידוש של רבי אלעזר, העוסק בשני מושגים שונים בהלכה שבהם יש זיקה מיוחדת בין אדם לחפץ שלא לפי גדרי הבעלות המשפטית הרגילה:

"דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה".

בשני המקרים אדם אחראי על דבר למרות שאותו דבר איננו שייך לו. למי שחפר בור ברשות הרבים אין שום בעלות על הבור (מאחר שהבור נמצא ברשות הציבור); אף על פי כן, הוא חייב לשלם על הנזקים שנגרמו בגלל הבור. מצב מקביל נמצא במי שמחזיק חמץ במהלך הפסח: מאחר שהחמץ אסור בכל שימוש שהוא, אי אפשר לדבר על בעלות במובנה הרגיל. ובכל זאת, למרות שאין בעלות, האדם נושא באחריות על החזקת החמץ הזה.

הנקודה הטעונה הבהרה בדברי רבי אלעזר היא השימוש שלו בביטוי 'כאילו ברשותו'. האם כוונתו שלמרות שהפריטים האלה אינם עומדים בגדרים של בעלות רגילה התורה קבעה כאן, כחריגה מן הרגיל, שהאדם הוא אכן בעלים, ולכן חלה עליו האחריות? או שמא כוונתו שהאדם שיש לו קשר לבור (שהוא חפר) או לחמץ (שהיה בעבר ברשותו) מקבל את האחריות עליו, למרות שאין כאן שום שיוך משפטי לאותו חפץ?

חמץ של גוי המופקד אצל יהודי

שאלה דומה עולה מההוראות שהורה רבא לאנשי מחוזא, כפי שמסופר בסוגיה בדף ה: . אנשי עירו של רבא הוכרחו לספק מזון לצבא שעבר בעירם, והם שאלו את רבא אם הם יכולים להשאיר ברשותם לצורך זה חמץ בפסח:

"אמר להו רבא לבני מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו; כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד, ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי - כדילכון דמי, ואסור".

(תרגום: בערו את החמץ של אנשי הצבא מבתיכם; כיוון שאם ייגנב ואם יאבד, ברשותכם הוא ותחויבו לשלם - כשלכם הוא, ואסור.)

גם רבא משתמש במינוח עמום: 'כדילכון דמי'. האם כוונתו שבשמירה על החמץ עבור החיילים נקבעת איזו בעלות בסיסית על החמץ, או שלדעתו גם ללא בעלות משפטית כלל אדם עלול לעבור על איסורי 'בל ייראה ובל יימצא', אם הוא קשור לחמץ?

משתי הסוגיות הללו בוקעת ועולה החקירה העקרונית בהבנת איסור 'בל ייראה'. האם האיסור מבוסס על הגדרים המקובלים של בעלות משפטית, עם הרחבות נחוצות לצורות לא שגרתיות של בעלות? או שאולי התורה - שהשתמשה במונחים המיוחדים 'ייראה' ו'יימצא' ולא במונחי הבעלות השגורים - מגדירה כאן איסור שאיננו תלוי בבעלות פורמלית?

רמת השמירה

כמה כיוונים קיימים כדי לתקוף בהם את הנושא הזה. כפי שהוזכר, הגמרא (ה:) קבעה שחמץ של גוי המופקד אצל יהודי אסור באיסור 'בל ייראה'. איזו רמה של שמירה נחוצה כדי שהאיסור יחול? האם הרמה הנמוכה ביותר של השגחה על החפץ כבר גורמת לאיסור חמץ? הרא"ש (פסחים פ"א סימן ד) מביא דעות שונות בשאלה אם קבלת השמירה הבסיסית ביותר, המבטיחה אחריות רק כנגד רשלנות חמורה, 'פשיעה', של השומר (מה שקרוי בהלכה 'שומר חינם') קובעת איסורי החזקת חמץ:

"יש אומרים דוקא שומר שכר, דחייב בגניבה ואבידה, אבל שומר חינם לא; ודייקינן מלישנא ד'אילו מיגנב או מיתבד', וכן כתב ר"י. ובה"ג כתב דאפילו שומר חינם נמי".

לעומת זאת, התוספות במסכת בבא מציעא (פב: ד"ה אימור) סוברים שרק שומר המקבל עליו אחריות מלאה ומקיפה לחפץ (ובדרך כלל מדובר בשואל) מתחייב בגדרי 'בל ייראה'. ככל הנראה התוספות ראו את הפיקדון כצורה חלקית של בעלות, ובשל כך החילו עליו את איסורי החמץ; אמנם, לדעתם, רק הרמות המקיפות ביותר של האחריות הנובעת מהשמירה גורמות ליצירת בעלות חלקית כזו. אדם שאחראי לחלוטין על חפץ מסוים - גם מפני נזקים לא צפויים הבאים באונס - זוכה למעמד החלקי של בעלות בחפץ. אחריות חלקית - לפשיעה של השומר בלבד - איננה מספיקה כדי ליצור את המעמד הזה. העמדה המצוטטת ברא"ש, שלפיה גם השומרים האחרים אסורים ב'בל ייראה', מתאימה יותר לכיוון השני שהצענו, שאדם עובר על 'בל ייראה' גם על ידי קשר לחמץ שאיננו קשר של בעלות. כל רמה של אחריות מספיקה כדי ליצור את הזיקה הזו.

בקצרה, קביעת הרמה של השמירה הנדרשת כדי להחיל את איסורי החזקת החמץ על השומר, יכולה לסייע לנו להגדיר את אופיו של האיסור.

פיקדון של חמץ שעבר עליו הפסח

שאלה מעניינת בהקשר זה עולה בסוגיית הירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) ונידונה גם בריטב"א (ה: ד"ה הא דקביל; ו: ד"ה ב' דברים). נניח שיהודי מקבל עליו שמירה לחמץ של גוי, ועובר על איסור 'בל ייראה' בפסח. האם החמץ הזה נאסר אחרי החג מטעם 'חמץ שעבר עליו הפסח'?

"גוי שבא אצל ישראל ובידו חמץ - אינו צריך לבער; הפקיד אצלו - צריך לבער... לא ביער, לאחר הפסח מהו? רבי יונה אמר: מותר, רבי יוסה אמר: אסור".

הדין הוא שחמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח אסור מדרבנן אחרי הפסח לכל ישראל. ככל הנראה, איסור 'חמץ שעבר עליו הפסח' חל רק על חמץ שהיה שייך ממש ליהודי, ולא על כל חמץ שהחזקתו מפירה את איסור 'בל ייראה'. האם חמץ של נוכרי שהופקד אצל יהודי ייחשב כשייך ליהודי מבחינה זו, או שהוא מביא לידי עבירה על 'בל ייראה' בלי בעלות ממונית, ולכן לא ייאסר אחר הפסח? ההשלכות של השאלה באות לידי ביטוי בדין 'חמץ שעבר עליו הפסח', אבל הן משקפות לעומק את גדרי האיסור 'של 'בל ייראה' ביחס לפיקדון של חמץ.

ביטול חמץ בפיקדון

שאלה נוספת בנושא הוצגה על ידי בעל השאגת אריה (סימן ע"ז). האם יהודי שמופקד אצלו חמץ מוסמך לקיים ביטול חמץ באותו חמץ (ובכך להפוך את בדיקת החמץ לדין דרבנן), או שהביטול איננו בסמכותו, משום שהחמץ איננו שייך לו מצד האמת, ואז אם ירצה להימנע מלעבור על 'בל ייראה' יהיה עליו לבער את החמץ באופן פיזי?

נראה לומר שהשאלה הזו תלויה בחקירה שלנו. אם כאשר הוא מקבל אחריות על הפיקדון הוא זוכה גם במעין-בעלות על החמץ, אז ככל הנראה הוא יוכל לפעול כמעין-בעלים ולבטל את החמץ. אך אם החמץ איננו הופך להיות שלו בשום דרך, והאיסור של 'בל ייראה' חל רק דרך זיקה שאינה ממונית, קשה יהיה לומר שהוא יכול לבטל חמץ ששייך לאדם אחר. כך סבר גם השאגת אריה עצמו:

"מסתבר לי הא דקיימא לן בפסחים דחמץ של אחרים וקיבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא... דבחמץ זה לא מהני ביטול, שאף על פי שביטלו עובר עליו... חמץ זה שאינו שלו, אלא שחידש רחמנא לעבור עליו בבל יראה... מאי ביטול והפקר שייך במה שאינו שלו, מאי מבטל ומאי מפקיר?".

הבעיה הזו דומה במבנה שלה לשאלה שהוצגה בירושלמי; האם החלות של איסור 'בל ייראה' על חמץ המופקד אצל יהודי מוכיחה שיש לשומר בעלות מסוימת על החמץ, ואז שייכות כאן גם השלכות נוספות של הבעלות (חמץ שעבר עליו הפסח, ביטול חמץ), או שיש כאן ערוץ נפרד בדיני 'בל ייראה', שאין לו דבר וחצי דבר עם בעלות ממונית-משפטית.

חיוב המפקיד ב'בל ייראה'

הסתעפות נוספת של החקירה היסודית שלנו בעניין פיקדון של חמץ עולה מדברי הרא"ש (שם), המצטט דעה בגאונים שלפיה יהודי שהפקיד חמץ אצל אדם אחר, והעביר את האחריות הממונית על החמץ שלו לאותו אדם, פטור מדיני 'בל ייראה' ביחס לאותו חמץ:

"יש מן הגאונים שאמרו: ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו, וקבל הנפקד עליו אחריות - הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד, אף על פי שהוא שלו, כיון שאינו ברשותו".

השאגת אריה (סימן פ"ג-פ"ד) טען שהפטור נובע מכך שהחמץ הועבר מרשותו הפיזית של בעל הפיקדון:

"אין המפקיד עובר עליו כיון שאינו בביתו וברשותו, אף על פי שהחמץ שלו - אינו עובר עליו, שלא אמרה תורה 'לא יראה' ו'לא ימצא' אלא 'בבתיכם' ו'בכל גבולך', אבל אם אינו בביתו ובגבולו, אף על פי שהחמץ שלו אינו עובר עליו וכמו שיתבאר".

איסור 'בל ייראה' תלוי גם בבעלות המשפטית וגם במידה מסוימת של קירבה פיזית לחמץ - קירבה שאיננה קיימת יותר כאשר החמץ נמסר לשומר. הגישה הזו מעלה שאלות נוספות ביחס לאיסורי 'בל ייראה': מדוע ועד כמה משפיע המיקום הפיזי של החמץ במערכת השיקולים של 'בל ייראה'? למרות שהנושאים הללו הם יסודיים בהבנת דין 'בל ייראה', הם נמצאים מעבר להיקף השיעור שלנו.

הפרי חדש (סימן ת"מ ס"ק ד) נוקט גישה שונה בבואו להסביר את עמדת הגאונים שהובאה ברא"ש. אם השומר מקבל מעמד חלקי של בעלים בחפץ (ובכך נחשב אחראי גם לעניין 'בל ייראה'), מסתבר לומר שהבעלים, שהפקיד את החפץ, איבד חלק מן המעמד שלו כבעלים, ולכן מופחתת גם מידת החיוב שלו בדיני 'בל ייראה':

"ויראה שטעמם [של הגאונים] דכיון דאמרינן בגמרא דבקביל עליו [הנפקד] אחריות - מיקרי שלו ועובר עליו, אם כן הרי אינו מן המפקיד, ואינו עובר עליו".

כמובן, אם נבין כהבנה השנייה, שהשומר מתחייב ב'בל ייראה' בלי שהוא מקבל בעלות משפטית על החמץ - החיוב שלו לא ישנה את מידת החיוב של הבעלים. שניהם יכולים להפר ביחד את האיסור, משום שלכל אחד מהם יש זיקה אחרת לאותו חמץ. ההסבר שמציע הפרי חדש בשיטת הגאונים נוטה מאוד לכיוון שלפיו השומר על החמץ מקבל אחריות של מעין-בעלים על החמץ, מה שמטיל עליו את החיוב ב'בל ייראה' ובמקביל מפחית את החיוב מן הבעלים הראשון - המפקיד.

אחרית דבר

ללא ספק, הנושא שלנו קשור מאוד לשאלת אופי השמירה והמעמד שמקבל השומר בחפץ שהופקד בידיו. על פני השטח היה נראה שבין חלות דין 'בל ייראה' על השומר ובין גדרי השומרים והשמירה אין קשר; איסור 'בל ייראה' תלוי בבעלות משפטית, ולכאורה שומר איננו מקבל בעלות כזו. ובכן, כאשר הגמרא קבעה שבכל זאת יש חיוב 'בל ייראה' על שומרים, היא:

(א) הגדירה מחדש את איסור 'בל ייראה' כאיסור שמבוסס על זיקה רחבה לחמץ ולאו דווקא על זיקה של בעלות ממונית;

או (ב) הגדירה מחדש את מעמדם של השומרים בחפץ המופקד בידיהם, וקבעה שהם זוכים ברמה מסוימת של בעלות על החפץ. המשמעויות הברורות של קביעה כזו על הסוגיות של בבא מציעא ועל דיני שומרים הן נרחבות ומשפיעות ביותר, ואין כאן המקום להאריך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)