בבא מציעא | דף ד | הודאה במקצת וחיוב במקצת

"דאמר רבי חייא: 'מנה לי בידך', והלה אומר 'אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך' – חייב. מאי טעמא? 'הילך' נמי כמודה מקצת הטענה דמי. ותנא תונא 'שנים אוחזין בטלית', והא הכא כיון דתפיס [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא, וקתני 'ישבע'. ורב ששת אמר: הילך פטור... מתניתין תקנת חכמים היא".

בעיוננו היום לא נעסוק במחלוקת בדין "הילך" אלא בשאלה עקרונית בעניין חיוב שבועת מודה במקצת, שהמפרשים העלו בהקשר של הקטע המובא כאן. הגמרא לא ביארה מהו הבסיס לחיוב השבועה במשנה, שממנו ביקש רבי חייא להביא ראיה, והראשונים הציעו הצעות שונות בדבר. וזה לשון הרמב"ן:

"משום הכי מחייב שבועה, משום דקאי האי ותבע ליה כוליה טלית ואמר כולה שלי, ואף על פי שחברו כופר בכל, אנו רואין מחצה ביד זה, ואין כפירתו של חברו כלום בחציה; אבל בחציה האחר כפירתו כפירה, ואנו מחייבין אותו שבועת מודה מקצת מפני חציה שביד חברו שלא כפר בה, משום דכהודאה דמיא".

כל אחד מן האוחזים בטלית תובע את כולה מחברו, בעוד הלז מנסה לכפור בכול ולטעון אף הוא כי כולה שלו. ואולם, מחדש הרמב"ן, אף לא אחד מהצדדים מצליח לכפור בכול, שכן הכפירה במחצית שהשני אוחז בה כלל אינה נחשבת כפירה, ונמצא שכל אחד מהצדדים מודה במקצת לתביעתו של חברו.

כמובן, חידוש זה אינו פשוט, והוא ממחיש הנחה מוצקה שהרמב"ן, כמרבית הראשונים, אוחז בה: כדי לחייב שבועה לא די בכך שהתובע יצא וחצי תאוותו בידו, אלא הנתבע צריך להודות בצדקת מקצת טענתו של התובע.

הר"ן בחידושיו על אתר חלק על הנחה זו, ומאליה נסללה לפניו דרכו בביאור הסוגיה:

"שזה שאומר 'כֻּלָהּ שלי' הרי הוא כתובע מנה מחבירו, וזה שמשיב לו 'לא כי אלא כלה שלי', אף על פי שהוא כופר בכלה, מכל מקום אינו ככופר בכל דעלמא, דכופר בכל נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר בו, וזה על כורחו נותן לתובע חצי תביעתו, נמצא שסופו של דין זה כמודה מקצת דעלמא... וזה ברור, אף על פי שנעלם מעיני הראשונים ז"ל".

כאמור, הדעה הרווחת בראשונים אינה כדעת הר"ן. הנה למשל דברי הרשב"א בתשובותיו (ב, רו):

"יש לחקור שבועת מודה מקצת אם הוא דוקא במודה שהוא חייב מקצת ממש או דילמא אפילו בכופר בכל אלא שמתחייב במקצת מתוך טענותיו. ומסתברא דדוקא מודה מקצת ממש, ד'אשר יאמר כי הוא זה'".

ייתכן שהמחלוקת קשורה בשאלת המחייב היסודי בשבועת מודה במקצת, שנגענו בה בעיוננו אתמול. לפי הצעת הרא"ש, שהשבועה היא כעין גלגול אגב חיוב הממון, מסתבר שהגדרת מודה במקצת תתמקד בחיוב החלקי ולא בהודאה. אם יסוד החיוב הוא שהמודה במקצת נראה כמשקר, ויש רגליים לדבר נגדו, יש לבחון בכל מקרה לגופו כיצד נוצר החיוב החלקי, ולפי זה – אם שייך לומר שנראה כמשקר. ממורי הרב עזרא ביק שמעתי כמה פעמים אפשרות שלישית: טענה שמודה במקצת לדברי התובע היא טענה חלשה ומהוססת, המתקשה להתמודד עם טענתו של התובע, ועל כן היא זקוקה לחיזוק על ידי שבועה. על פי כיוון זה ודאי מסתברת הדעה הרווחת בראשונים, שלפיה החיוב מבוסס על הודאתו של הנתבע – "אשר יאמר כי הוא זה".