בבא מציעא | דף ו | מיגו דחשיד

הגמרא בסוגייתנו מונה כמה שבועות שגם החשוד על גזל נשבע, ומסיקה שלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אז מביאה הסוגיה את דברי אביי, "חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו", ומסבירה שכוונתו "שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו", ובמצב כזה יפרוש מן השבועה אך לא מן הגזל.

הראשונים נחלקו בביאור דעת אביי. רש"י (ד"ה אביי) הסביר שלדעת אביי החשוד על הממון אכן חשוד גם על השבועה, ודבריו לא נועדו רק להסביר את שבועת 'שניים אוחזין' אלא גם לדחות את כל הראיות שהובאו לעיל; וכן כתבו התוספות (ד"ה ספק). הרמב"ן, לעומתם, הבין שאביי מודה שלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, והוא לא בא אלא לחלוק על הטעם שנתן רבי יוחנן לשבועת המשנה, שכן "חס וחלילה, אין חוששין לכך, שאין אדם תוקף בטליתו של חבירו חינם". הראשונים חלוקים אפוא אם למסקנת הסוגיה אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. מה הסברה שביסוד מחלוקתם? כדי להבין זאת נצטרך לדון תחילה בפסול גזלן לשבועה.

מן הגמרא בדף ה ע"א משתמע שכאשר מוטל חיוב שבועה על מי שידוע כגזלן, מוסב חיוב השבועה על שכנגדו. התוספות על אתר (ד"ה שכנגדו) שאלו מדוע במקרה כזה מוטלת השבועה על המוציא, ואילו כאשר אדם מחויב שבועה ואינו יכול להישבע מפני שאינו יודע, "מתוך שאינו יכול לישבע – משלם". לשאלה זו הציעו התוספות שתי תשובות, המשקפות שתי הבנות עקרוניות בהפקעת גזלן משבועה.

התשובה הראשונה היא שאם נפסוק כי חשוד על השבועה שאינו יכול לישבע ישלם אף ללא שבועת הצד הנגדי, ייעשו חייו של הגזלן בלתי־אפשריים: כל מי שהִלווה לו יתבע אותו על סכום גדול יותר, וכאשר הגזלן יודה במקצת, הוא יתחייב מייד בכל סכום התביעה. לפיכך תיקנו חכמים שיישבע התובע קודם שייטול.

תשובתם השנייה של בעלי התוספות היא שיש חילוק עקרוני בין מי שאינו יכול להישבע מפני שאינו יודע ובין גזלן, הרוצה להישבע אלא שאיננו מניחים אותו לעשות כן: מאחר שהחשוד עצמו רוצה להישבע ויכול להישבע, אין סיבה לחייב אותו בתשלום, אלא אם כן יישבע שכנגדו.

קיצורו של דבר: על פי התשובה הראשונה, מעיקר הדין חייב הגזלן לשלם, שכן לשבועתו אין כל ערך, והרי הוא כמי שאינו יכול להישבע; ואילו על פי התשובה השנייה השבועה עצמה הייתה מועילה לפוטרו, אך חכמים לא הניחוהו לישבע. לשון אחר: על פי התשובה הראשונה יש פסול בשבועתו של החשוד, שאיננו מאמינים לו, ואילו על פי התשובה השנייה יש פסול בגברא, שאין אנו רוצים להשביעו, אך שבועתו היא שבועה כשרה ואמינה.

שאלה זו עשויה לעמוד ביסוד המחלוקת אם החשוד על הממון חשוד גם על השבועה. אם פסול גזלן לשבועה הוא מחשש שישקר בה, הרי שגם את החשוד על הממון אין טעם להשביע, דממה נפשך: אם אכן גזל את הממון – הריהו שקרן וגזלן, וישקר גם בשבועתו; ואם לא גזל – מה לנו להשביעו. אך אם פסול גזלן לשבועה הוא פסול גברא בלבד, ואינו נובע מחשש לאמינותה של השבועה, אפשר להשביע את מי שאינו אלא חשוד בגזל: מאחר שאיננו גזלן ודאי, אין הוא נפסל כגברא מלישבע; ואם אכן גזל – תביא אותו השבועה להודות ולהשיב את הממון.