בבא מציעא | דף יט | טביעות עין

הגמרא בסוגייתנו מביאה את ספקו של רבה בר בר חנה אם אפשר לסמוך על סימנים לעניין החזרת גט, או שמא מותר להחזיר רק על ידי טביעות עין, ולכן רק לתלמיד חכם.

מהי טביעות עין? ייתכנו שתי הבנות ביחס למושג זה:

א. טביעות עין היא למעשה זיהוי החפץ על סמך הצטברות אוסף גדול של סימנים קטנים. הזיהוי מבוסס על הסיכוי האפסי שיהיה חפץ נוסף ובו סימנים זהים רבים כל כך – שלא כסימנים גדולים בודדים, שיש הסתברות מסוימת שיהיו גם בחפץ אחר.

ב. טביעות עין היא אמצעי זיהוי השונה במהותו מסימנים. סימנים הם אמצעי זיהוי שכלי: אדם זוכר שהיה בחפץ סימן מסוים, ומאחר שאף בחפץ שלפניו יש סימן כזה, הוא מסיק שזהו אותו חפץ. טביעות עין, לעומת זאת, היא הכרה חושית: אדם מזהה את החפץ בעצמותו, ולא על פי סימנים חיצוניים. הבנה זו מניחה מניחה שגם אם שני חפצים זהים לחלוטין מבחינה חיצונית, יש ביניהם הבדל בעצמותם, ואדם מסוגל להבחין בהבדל זה. את הכיוון הזה הציע רבי אליהו מזרחי (גדול המפרשים של פירוש רש"י על התורה) בתשובותיו (שו"ת הרא"ם סימן ל"ח; הובאו דבריו באנציקלופדיה תלמודית ערך טביעות עין).

ייתכן ששאלה זו, כיצד יש להבין את תהליך ההכרה על ידי טביעות עין, עומדת ביסוד התלבטותו של רבא במסכת חולין (צה ע"ב). הגמרא שם אומרת כי אף שבשר שנתעלם מן העין לזמן מסוים אסור, שמא נתחלף בבשר טרפה, אם הבעלים יכול לזהותו ולקבוע שזהו אותו בשר שנעלם, הריהו מותר. לאחר מכן מביאה הגמרא את דברי רבא, האומר כי בתחילה חשב שסימנים עדיפים על טביעות עין, שהרי מחזירים אבדה על פי סימנים אך לא על פי טביעות עין; אבל לאחר ששמע שאפשר להתיר איסור על פי טביעות עין הבין שטביעות עין עדיפה.

בעקבות זאת הקשו התוספות (צו ע"א ד"ה ולא): כיצד למד רבא מאבדה שסימנים עדיפים על טביעות עין? והלוא לתלמיד חכם משיבים על פי טביעות עין, משמע שטביעות עין מועילה לפחות כמו סימנים, אלא שאנו חושדים במי שאינו תלמיד חכם שישקר!

והר"ן (לג ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה אמר רבא) ביאר כי בתחילה סבר רבא שרק לתלמידי חכמים יש טביעות עין משום שהם מדייקים ביותר. כנראה בשלב זה חשב רבא שטביעות עין מבוססת על אוסף גדול של סימנים קטנים, ורק על תלמיד חכם אפשר לסמוך שיזכור את כל אותם סימנים קטנים ויזהה על פיהם את החפץ. אך מששמע רבא שכל אדם יכול לסמוך על טביעות עינו כדי להתיר איסור, הבין שמדובר בהכרה מסוג אחר.

ואכן רבא ממשיך ומוכיח את כוחה של טביעות עין מן העובדה שאפשר לסמוך עליה אף בדיני נפשות: אם יבואו עדים ויעידו שאדם שסימנו כך וכך הרג את פלוני, לא נוכל להרוג על ידם את מי שמתאים לתיאור זה; אך אם יעידו שפלוני הרג את הנפש ויזהו אותו בלא שום סימן, בית הדין יסמוך עליהם וימית את הרוצח. מכאן אנו רואים שטביעות עין אינה מבוססת על הכרה שכלית, כמו סימנים, שמהימנותם דומה לרוב, אלא בנויה על הכרה חושית ודאית, כפי שביאר הרא"ם.

[עוד על טביעות עין בעיונו של הרב אביהוד שורץ לדף כג.]