בבא מציעא | דף לט | אפקעתא דמלכא בשביעית

"נטושים – דבעל כרחן, דכתיב 'והשביעִת תשמטנה ונטשתה' – אפקעתא דמלכא".

יש שניסו להכריע מסוגייתנו שאלה יסודית ביותר ששאלו האחרונים בעניין הפקר פירות שביעית: האם זו מצווה שציוותה התורה את האדם – להפקיר בשביעית את פירותיו, או שמא זוהי קביעה של התורה שהפירות הם הפקר? נפקא מינה ביחס לאדם שלא הפקיר את פירותיו: האם נאמר שאומנם ביטל בזה מצוות עשה, אך הפירות נותרים שלו, והלוקחם עובר משום גזל, או שמא אין ההפקר תלוי בו כלל?

עמדה מפורשת בשאלה זו נקט המבי"ט בתשובותיו (א, יא), בניסיון לבסס את פסיקתו שפטור פירות שביעית מתרומות ומעשרות תקף גם בפירות גוי (גם אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל). וזה לשונו:

"ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים – לא היא, דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר? הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים, ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן בגוי".

הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן כ"ד) חלק על המבי"ט בעניין פירות גוי. אחד מטיעוניו הוא שאף אם כנים דברי המבי"ט בעניין ישראל שלא הפקיר פירותיו, ומדובר בקביעה של התורה, מכל מקום קביעה זו נאמרה רק ביחס לשדה של מי שחייב במצוות התורה, ולא ביחס לשדה גוי. ואולם לפני כן הוא מציע, במידה של היסוס, שאף פירות של ישראל שבחר שלא להפקירם חייבים בתרומות ומעשרות, "אף על גב דרחמנא אפקירה, כיון דאיהו לא אפקריה". רבים הסיקו מכאן כי הבית יוסף סבור שהפקר פירות שביעית אינו אלא מצווה, ולא קביעה של התורה. ואולם יש שדחו מסקנה זו (ראה שיעוריו של הרב מתן גלידאי בענייני שביעית, שיעור 11). כך למשל הסביר הרב קליערס בספרו 'תורת הארץ' (ח, כד) שאפילו במקרה זה מודה הבית יוסף שההפקר חל, וחידושו אינו בהלכות שביעית אלא בהלכות תרומות ומעשרות – שהפירות פטורים מהפרשה רק כשהם מופקרים דה־פקטו, וכל אדם יכול לזכות בהם, אך אם הבעלים מונע גישה לפירות, אין הם פטורים ממעשר, אף שמבחינה עקרונית הם הפקר.

בנו של המבי"ט, המהרי"ט, הביא (בתשובותיו א, מג) ראיה לשיטתו מסוגייתנו, הקובעת שההפקר הוא בעל כורחו של האדם, "אפקעתא דמלכא". ואולם נראה שרש"י על אתר היה ער למסקנה אפשרית זו, שהמהרי"ט כתבהּ כחמש מאות שנה אחריו, וטרח לפרש באופן אחר: "אפקעתא דמלכא – מצות המלך", כלומר לא מדובר בחלות שהמלך מחוֹלֵל אלא בחלות שהוא מצַווה על האדם לחולל, ואף זה נקרא "בעל כרחן", שהרי הם מחויבים בכך.

תימוכין לפירושו של רש"י יש להלן (קו ע"א), בסוגיה המכנה את איסור זריעה בשביעית "אפקעתא דמלכא" – אין ספק שלפי ההבנה הפשוטה מדובר באיסור שהטילה התורה על האדם, ולא שינוי שהיא עצמה מחוללת (אם כי ניתן להבין אחרת גם בסוגיה שם, ואכמ"ל).