דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף מג | תברה או שתייה

סוגייתנו דנה באדם שגזל מחברו חבית יין בשווי זוז, ואז האמיר מחירה לארבעה זוזים. אם החבית עומדת בעינה, ברור שהגזלן חייב להשיבה. השאלה היא מה הדין כשאי אפשר להשיב את החבית כמות שהיא, כגון אם נשברה או אם שתאהּ הגזלן: מחד גיסא, הגזלן חייב להשיב "את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג), דהיינו חבית בשווי זוז; מאידך גיסא, בשעה שהחבית אבדה מן העולם היה מחירה ארבעה זוזים, ויש מקום לומר שהגזלן מתחייב בשיעור הזה.

רבה מחדש בסוגייתנו שיש להבחין בין שני תרחישים: אם החבית נשברה מאליה, אין לגזלן אחריות על כך, ולכן הוא משלם זוז אחד, כשווי החבית שגזל; אך אם הגזלן גרם ישירות לאובדן החבית, יש לחייבו ארבעה זוזים.

ההלכה הראשונה של רבה נראית פשוטה יותר, שהרי משנה שלמה שנינו במסכת בבא קמא (ט, א): "זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה". מדוע, אם כן, מתחייב הגזלן ארבעה זוזים אם שבר את החבית בעצמו? הגמרא נתנה דעתה על שאלה זו והסבירה כי כל עוד החבית עומדת בעינה, אפשר להשיבה לבעליה, ולכן שעת הגזלה איננה שעת הוצאת החבית מרשות הבעלים, אלא שעת השתייה או השבירה; ומאחר שבשעה זו היה שווי החבית ארבעה זוזים, זה הסכום שהגזלן צריך לשלם.

ההבנה הפשוטה בגמרא היא שיש שני מעשי גזלה: האחד בשעת הוצאת החפץ מרשות הבעלים, והשני בשעת השבירה. מסתבר שהבנה זו מבוססת על דינו הידוע של רבי יוחנן: "גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינן יכולים להקדיש: זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו" (בבא קמא סט ע"א). לפי דין זה, אם אדם גזל חפץ אך בעליו לא התייאשו ממנו, אין הגזלן יכול להקדישו, משום שאף שבפועל החפץ מצוי בידיו, יש לנגזל מידה מסוימת של בעלות, ובעלות זו מונעת מן הגזלן להקדיש את הגזלה. אם באמת יש לנגזל מידה מסוימת של בעלות אף כשהחפץ אינו ברשותו, יש מקום לדבר על מעשה גזלה נוסף, שיחתור תחת אותה בעלות ויחייב את הגזלן בתשלומי ארבעה זוזים. ואכן בעל נתיבות המשפט (חלק הביאורים לד, ה) למד את סוגייתנו כפשוטה, והסביר שהשבירה או השתייה "הוי גזילה חדשה".

לעומתו, בעל קצות החושן (לד, ג; וחזר על דבריו ב"משובב נתיבות" שם) טען שהבנה זו איננה אפשרית, והסביר: "כיון דכבר גזליה ואינו ברשותו דנגזל, תו לא מחייב משום גזילה אלא בתורת מזיק". לדעתו, אי אפשר לגזול חפץ שאינו ברשות בעליו, משום שמעשה הגזלה הראשוני הפקיע את הבעלות על החפץ, ועל כורחנו יש לפרש שהגזלן מתחייב ארבעה זוזים מדין מזיק – על שום שהזיק את הגזלה.

ייתכן שהמחלוקת בין בעל קצות החושן לבעל נתיבות המשפט נעוצה בהבנת אופייה של מצוות השבת הגזלה. בעל הנתיבות סבור שהמצווה להשיב את הגזלה משקפת את העובדה שהבעלות נתונה למעשה בידי הנגזל, ואילו בעל קצות החושן הבין כי אף שמצוות ההשבה רובצת על כתפי הגזלן, אין בכוחה להעניק לנגזל בעלות – מצוות ההשבה היא עניין עצמאי, שאיננו נוגס ישירות בבעלותו של הגזלן. המשמעות שמייחס בעל קצות החושן למצוות ההשבה היא שלידי הנגזל אמור היה להגיע שווי של ארבעה זוזים, ואם דבר זה נמנע מחמת מעשיו של הגזלן, אפשר לראותו כמזיק.

[עוד על סוגיית "תברה או שתייה" בעיונו של הרב שמואל שמעוני לבבא קמא דף ס"ה.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)