דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף מה | הזהב מחייב את הכסף

כאשר אדם נותן מעות עבור חפץ, הוא אינו קונה בעלות בחפץ, ובשלב הביניים המעות נמצאות אצל המוכר בתורת פיקדון או בתורת הלוואה (ראה תוספות מג ע"א ד"ה מאי). אך אדם המושך חפץ קונה בכך בעלות עליו, והבעלות הזאת יוצרת חוב כספי לשלם את תמורתו – חוב שנקבע על פי ערכו של החפץ או על פי מה שסיכמו שני הצדדים (ובלבד שאין במה שסיכמו משום אונאה).

לכאורה אלו עסקות דומות: בהלוואה הלווה קונה במשיכה את המעות, ומתחייב בכך חוב כספי כלפי מי שנתנן לו, ובמכר הלוקח קונה את החפץ במשיכה, ומתחייב בכך חוב כספי כלפי מי שנתנו לו. ברם עיון בסוגייתנו יחדד את אחד ההבדלים בין שני סוגי העסקות הללו.

משנתנו קובעת שבהמרת מטבעות זהב למטבעות כסף אנו רואים את הזהב כסחורה הנקנית, ואת הכסף – כתשלום, ולכן משיכת הזהב מקנה למושך את הבעלות עליו. ומה בדבר הכסף? כיצד משנה משיכת הזהב את מעמדו? הגמרא מציינת שלשון המשנה עשויה להטעות בעניין זה:

"תנן: הזהב קונה את הכסף. מאי לאו בחליפין, ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין!           
– לא, בדמים.     
– אי הכי, 'הזהב קונה את הכסף'? 'מחייב' מבעי ליה!            
– תני: הזהב מחייב".

הגמרא, העסוקה במחלוקת אם מטבע נעשה חליפין, כלומר אם אפשר לקנות מטבע בקניין חליפין (על קניין חליפין ראה בעיוננו מחר), מבחינה בין שני סוגים שונים של עסקות – חיוב וקניין. יש להדגיש כי שני סוגי העסקות הם עסקות מכר: ההבדל ביניהם נוגע להגדרת התמורה עבור הדבר הנקנה, ולכל אחד מהם יתרונות משלו. קניין חליפין נותן למוכר בעלות על מעות ממשיות המצויות ברשות הקונה בשעת הקניין. התחייבות, לעומת זאת, חלה גם אם אין למתחייב מטבעות בשעת המכר ("דבר שלא בא לעולם"), ואינה מושפעת ממאורעות שעלולים לקרות להם. ההווה אמינא של הגמרא הייתה ש"הזהב קונה את הכסף" ממש, דהיינו שכאשר בעל הכסף משך את מטבעות הזהב, קנה בעל הזהב את מעות הכסף. אבל ההווה אמינא הזאת נדחתה, ולמסקנת הגמרא הזהב רק מחייב את הכסף, כלומר המשנה עוסקת במכר של התחייבות, שהוא צורת המכר המקובלת והשכיחה: במשיכת מטבעות הזהב התחייב בעל הכסף לתת תמורתן מטבעות כסף למוכר הזהב.

ככל קניין של בעלות בסחורה, גם קניין הזהב מחייב את הקונה בסכום שנקבע. אבל במקרה זה יש חידוש מסוים: לא זו בלבד שהצדדים קובעים את סכום החיוב (בגבולות דיני אונאה, כמו בכל מכר), הם גם קובעים שהוא יהיה במטבעות של כסף. משמעות הדבר אינה ברורה: אם אין בחזקתו של המתחייב מטבעות כסף, האם אפשר לחייבו להשיגן? ייתכן שהמשמעות בפועל היא שהסכום נקוב במטבעות כסף, ועל כן אם ערך המטבע ישתנה, ייקבע החיוב לפי שער מטבעות הכסף בעת הגבייה.

המשך הסוגיה מצעיד את החידוש צעד נוסף:

"אימא רישא: 'הזהב קונה את הכסף, כיצד? מכר לו דינר של זהב בעשרים וחמשה דינר של כסף, כיון שמשך את הזהב – נקנה כסף בכל מקום שהוא'.     
אי אמרת בשלמא בחליפין – היינו דקתני 'נקנה כסף בכל מקום שהוא', אלא אי אמרת בדמים – האי 'נקנה כסף בכל מקום שהוא'? 'נתחייב גברא' מיבעי ליה!          
- אמר רב אשי: לעולם בדמים, ומאי 'בכל מקום שהוא' – כמות שהוא, כדאמר ליה: אי אמר ליה 'מארנקי חדשה יהבינא לך' – לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה, אף על גב דעדיפי מינייהו".

לא רק שאפשר להגדיר את החוב כחוב של מטבעות כסף, אפשר גם להגדירו כחוב של מטבעות חדשים דווקא. וכאן ראתה הגמרא צורך להוסיף נימוק: "מאי טעמא? דאמר ליה: לישנן קא בעינא להו". למה דרוש הנימוק הזה? נראה שהגמרא מבקשת לומר שאפשר להגדיר את החוב בדבר כלשהו – כגון מטבעות חדשים – רק אם יש בכך היגיון כלכלי.

על גבי החידוש הזה בנה הר"ן (בחידושיו על אתר) נדבך נוסף:

"ודכוותה במטלטלין, שמי שמשך חפץ מחבירו לקנותו, והתנה עמו שיתן לו כור חיטים חדשים, חייב ליתן לו כמו שפסק".

לדבריו, לא זו בלבד שאפשר ליצור חוב של מטבע מסוג מסוים, אפשר  גם ליצור חוב של סחורה: כשם שייתכן חוב של מאה שקלים, כך ייתכן חוב של קילוגרם אחד של חיטים. [על החידוש הזה הקשו האחרונים מדברי הר"ן עצמו בחידושיו לעבודה זרה סג ע"ב, וראה קצות החושן רג, ד.]

נחזור כעת לדין המשנה. המשנה מבחינה בין הזהב, שמחייב את הכסף, ובין הכסף, שאפילו אינו מחייב את הזהב: אם ראובן ושמעון סיכמו ששמעון יתחייב לתת לראובן מטבעות זהב תמורת מטבעות הכסף שמסר לו חברו – אין לדבר תוקף, ושמעון יכול לחזור בו ולהשיב מטבעות כסף בשווי שניתן לו. כאמור, מטבעות הכסף ניתנים במצב זה כפיקדון, או לכל היותר כהלוואה. ונמצאנו למדים שבניגוד למכר של סחורה, שיכול לחייב את מקבל הסחורה בחיוב כספי על פי הסכמת הצדדים, הלוואת כסף אינה יכולה ליצור חוב בעל אופי שונה מאופי הכסף שהולווה. טעמו של דבר הוא שההלכה רואה את הכסף כבעל שווי אובייקטיבי, ואת הסחורה – כבעלת ערך משתנה (כמוכח מדברי הסוגיה בתחילת פרקנו [מד ע"ב] שטבעא הוא "מידי דקיץ", ואילו פירא הוא "מידי דאוקיר וזיל"): מאחר שהכסף ניתן כבעל שווי אובייקטיבי, אין הוא יכול ליצור חוב השונה ממנו עצמו. [להבנה זו עשויות להיות משמעויות רבות בדיני ריבית, ועוד חזון למועד.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)