בבא מציעא | דף מז | קניין בכליו של מקנה

בסוגייתנו נחלקו רב ולוי בנוגע לקניין חליפין: "במה קונין? רב אמר: בכליו של קונה... ולוי אמר: בכליו של מקנה". כיצד פועל קניין סודר לפי שיטת לוי?

רב הונא מדסקרתא הבין כי לדעת לוי, שהקניין נעשה בכליו של מקנה, דהיינו שהקונה הוא זה שעושה את הקניין, קניין סודר הוא בעצם קניין אגב; ונמצא שקרקעות יכולות להיקנות בו אגב מיטלטלין: הקונה עושה קניין בסודרו של המקנה, ואגב כך קונה גם את השדה.

רבא לא היה מוכן לקבל את הצעתו של רב הונא מדסקרתא בשום פנים ואופן, והסביר כי לדעת לוי הסודר הוא מתנה שנתן המקנה לקונה, והקרקע נקנית לקונה בהנאת הסכמתו לקבל מתנה מן המקנה: "בההיא הנאה דקא מקבל מיניה – גמר ואקני ליה". כיצד הנאת קבלת המתנה עושה קניין?

לפי ההבנה הפשוטה, ההנאה היא שווה כסף, ולכן קבלתה יכולה להקנות: הסכמתו של הקונה לקבל את הסודר מן הנותן היא הנאה שהעניק הקונה לנותן, והוא קונה את השדה בהנאה זו כאילו נתן מעות ממש. ואולם בגישה זו יש שתי בעיות:

א. התוספות (ד"ה בכליו) העירו שלדעת לוי קניין סודר הוא "דוקא בכליו של מקנה, ולא בכליו של קונה", שכן לוי לומד את דעתו מפסוק. אם ההנאה אכן משמשת שווה כסף – צריך היה קניין בכליו של קונה להועיל מקל וחומר!

ב. קניין בתמורה להנאה מצינו גם בקידושי אישה. במסכת קידושין (ז ע"א) נאמר שאם אישה נתנה מתנה לאיש והוא הסכים לקבלהּ, יכולה ההנאה שבעצם הסכמתו לקבל את המתנה לשמש כסף קידושין. ואולם הגמרא שם מגבילה את הדין הזה וקובעת כי יש בהנאה שווה פרוטה רק אם המקבל הוא איש חשוב, שאכן יש הנאה בהסכמתו לקבל מתנה. בדינו של לוי, לעומת זאת, לא מצינו הגבלה דומה.

נראה אפוא שקניין ההנאה שחידש לוי אינו קניין כסף רגיל. מרגלא בפומיה דהגאון ר' יוסף דוב סולובייצ'יק בשם סבו הגאון ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק, שקניין חליפין הוא קניין של דעת: זהו קניין שעצם ההסכמה בין הצדדים היא שמחוללת אותו, ומעשה החליפין לא בא אלא לבטא את ההסכמה הזאת (שלא כשאר הקניינים, שמה שמחיל אותם הוא מעשה הקניין) [וראה גם בעיונו של הרב שמואל שמעוני אתמול ובעיוננו למסכת קידושין דף ג]. לדעת הגר"ח, הדגש בנימוקו של רבא אינו במילים "בההיא הנאה" אלא במילים "גמר ומקניה ליה", וההנאה אינה אלא אמצעי לבטא את גמירות הדעת. בכך יתורצו מאליהן שתי הקושיות שראינו לעיל:

א. לוי למד מפסוק שהביטוי הפורמלי להסכמה הוא קניין בכליו של מקנה – מאחר שמה שדרוש אינו הנאה סתם, אלא הביטוי שקבע הכתוב דווקא, אי אפשר להחליפו בהנאה שתבוא למקנה ממקום אחר.

ב. מאחר שהקניין אינו בהנאה עצמה, אין צריך שיהא בה שווה פרוטה, ולכן הקונה (מקבל ההנאה) אינו צריך להיות אדם חשוב דווקא.