בבא מציעא | דף מח | דבר תורה מעות קונות

בסוגייתנו מביא רבא שתי סייעתות – מפסוק ומברייתא – לדעת ריש לקיש שקניין משיכה קונה מדאורייתא. התמיכה של רבא בדעת ריש לקיש העמידה בפני הראשונים בעיה: מצד אחד, כללי הפסיקה קובעים כי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן; מצד שני, כללי הפסיקה גם קובעים ש"הלכה כבתראה", ומאחר שרבא היה אחרי רבי יוחנן וריש לקיש, צריכה ההלכה להיפסק כמותו.

הראשונים נטו לפסוק כרבי יוחנן (עיין באריכות בתוספות ד"ה נתנה), אלא שאם כן, יש לדחות את ראיותיו של רבא. הראיה השנייה נדחתה בגמרא עצמה, אך הראיה הראשונה לא נדחתה. ברם דומה שנוכל לדחות גם ראיה זו אם נענה על שאלה יסודית שדברי רבי יוחנן מעוררים: רבי יוחנן סובר ש"דבר תורה – מעות קונות"; כיצד, אם כן, אפשר לקנות מציאה או לקנות מן ההפקר?

התשובה פשוטה: רבי יוחנן לא בא לומר שקניין מעות הוא הקניין היחיד מן התורה, אלא שקניין מעות הוא הדרך שקבעה התורה לבצע מכר. אם אין לחפץ בעלים, מודה רבי יוחנן שאפשר לקנותו בקניין משיכה, המבטא השתלטות, אך הוא סובר שכאשר יש לחפץ בעלים – דהיינו כשמדובר במכר – אפשר לבטא את העסקה רק במעשה של נתינת כסף למוכר.

לפי הבנה זו תידחה ראייתו הראשונה של רבא. רבא טען כי מן התורה משמע שאם הלווה ייחד כלי להלוואה, אין הכלי נקנה למלווה עד שימשוך (ועל כן אם הלווה כפר בחובו בטרם משך המלווה את הכלי, אינו חייב משום שבועת הפיקדון). על פי דברינו, אין מכאן ראיה, שהרי ייחוד כלי להלוואה אינו עסקת מכר רגילה. המלווה אינו נותן ללווה את הכסף בתורת כסף קניין, אלא משתלט על הכלי שייחד לו הלווה, ומאחר שהלווה חייב לו כסף, הריהו פטור מלשלם על הכלי. לפיכך צריך מעשה הקניין להיות מעשה של השתלטות, דהיינו משיכה.