דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף מט | מי שפרע

הגמרא בסוגייתנו מספרת שרב כהנא קיבל זוזים כמקדמה על פשתן שהתחייב למכור, אך לבסוף התייקר הפשתן והוא רצה לחזור בו מן העִסקה. רב אמר לו שאם יחזור בו ממכירת הפשתן שכנגד הדמים שניתנו לו, יצטרך לקבל עליו "מי שפרע", אבל מותר לו לחזור בו ממכירת הפשתן שהסכים עליו עם הקונים אך טרם קיבל מעות תמורתו, כי "דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה". רבי יוחנן, לעומת זאת, חשב שאף החוזר בו מדברים בלא נתינת מעות נחשב מחוסר אמנה.

מה ההבדל בין דין "מי שפרע" ובין דין "מחוסרי אמנה"? הלוא סוף סוף גם בקללת "מי שפרע" נאמר שהקב"ה "עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" (משנה ריש פרקין), ומשמע שגם ב"מי שפרע" הבעיה היא אי־עמידה בדיבור! השאלה חריפה כמובן עוד יותר לפי שיטת רב, שבדברים בלא נתינת מעות מותר לחזור בו לכתחילה. ובכן, במה שונה דין "מי שפרע" מדין "מחוסרי אמנה"?

נראה שאפשר להבין את דין "מי שפרע" בשני אופנים. הבנה אחת קשורה קשר הדוק לשיטת רבי יוחנן ש"דבר תורה מעות קונות". וזה לשון הב"ח (סימן ר"ד):

"אף על פי שלשון קללה הוא על מה שאינו עומד בדיבורו, אפילו הכי לא תקנו לקללו אלא אם כן נתן לו המעות, דכיוון דהמעות קונות דבר תורה, אין לו לחזור".

לדברי הב"ח, חכמים תיקנו "מי שפרע" על מי שחזר בו מקניין המועיל דבר תורה. כזכור, חכמים העמידו את הסחורה ברשות המוכר עד למשיכה כדי למנוע אותו מלפשוע בה (גזרת "נשרפו חטיך בעלייה"). בכך אִפשרו חכמים חזרה מן הקניין, אך עצם האפשרות לחזור אין פירושה שהדבר מוסרי: ניצול תקנת חכמים כדי לחזור מן הקניין היא מעשה לא מוסרי שעונשו בצידו – קללת "מי שפרע". לפי ההבנה הזאת, עיקר הבעיה ב"מי שפרע" איננו אי־עמידה בדיבור: דיבור סתם אינו מחייב, ואין צורך לעמוד בו (ובלבד שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב); האיסור הוא דווקא בחזרה מקניין דאורייתא. דומה שזוהי שיטת רב, הפוסק כי אין בדברים גרידא משום מחוסרי אמנה.

רבי יוחנן, לעומתו, סבור שאף בחזרה מדיבור סתם יש משום מחוסרי אמנה, ונראה שהוא ממקד את הבעיה בחזרה מן הדיבור, ולא בחזרה מקניין. לפי גישה זו, ההבדל בין עִסקה שהייתה בה גם נתינת מעות ובין דברים גרידא הוא שנתינת המעות הופכת את הדיבור למעשי ורציני יותר, ולכן החזרה בעייתית יותר. בקצרה: לפי רבי יוחנן, דין "מי שפרע" ודין "מחוסרי אמנה" שווים במהותם, וההבדל ביניהם אינו אלא במידת החומרה.

לסיום נעיר כי ייתכן שמחלוקת רב ורבי יוחנן תלויה בשאלה מה בדיוק תיקנו חכמים: האם הם ביטלו לחלוטין את קניין המעות, ולכן מן התקנה ואילך נתינת מעות שוב איננה בגדר קניין אלא בגדר 'דיבור רציני' בלבד, או שמא נתינת מעות חשובה קניין גם לאחר התקנה, אלא שחכמים תיקנו שאם לא הייתה משיכה הצדדים יכולים לחזור בהם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)