דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף נג | דבר שיש לו מתירין

סוגייתנו קובעת שלפי דעת חזקיה, שיש אפשרות לחלל מעשר שני שאין בו שווה פרוטה, אי אפשר לבטלו ברוב בתערובת, שכן "הוה ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל". והקשה הרא"ש בתוספותיו (ד"ה וכל): והרי טבל, שאפשר להתירו בהפרשה, ואם בטל בשישים במין אחר הריהו מותר (עבודה זרה עג ע"ב)! הרא"ש משיב על קושייתו בחילוק מקובל מאוד בראשונים: דין דבר שיש לו מתירין נאמר רק במין במינו, ולא במין בשאינו מינו.

חילוק זה טעון ביאור. ביטול מין במינו שנוי במחלוקת במשנה (זבחים ח, ו): לדעת רבי יהודה, מין במינו אינו בטל; אך הלכה כחכמים, שאף מין במינו בטל. מדוע, אם כן, יש חומרה יתרה בביטול מין במינו? הרא"ש ביאר את חילוקו בזה הלשון:

"כיון שנתערב שלא במינו, וליכא נותן טעם, אין שמו עליו, ובטל אף על גב שיש לו מתירין".

להלן ננסה לבאר את דבריו.

מדוע מסרב רבי יהודה להכיר בביטול מין במינו? נראה שהוא מבין שכאשר מין מתערב בשאינו מינו, הרוב משנה את המיעוט איכותית; אך כאשר מין מתערב במינו, הביטול הוא כמותי בלבד, ורבי יהודה אינו מחשיב ביטול כמותי. ומסתבר שגם חכמים מקבלים את ההבחנה בין שני סוגי הביטול, אלא שלדעתם גם ביטול כמותי גרידא מתיר את האיסור.

כיצד מתקשרת הבחנה זו לדין דבר שיש לו מתירין? רש"י במסכת ביצה (ג ע"ב ד"ה אפילו) מבאר דין זה כך:

"ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל... אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן – לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול".

בדברי רש"י גלומה הנחה מחודשת: כאשר איסור בטל ברוב הגורם הבעייתי עדיין קיים, אלא שהתורה מתירה לאוכלו, ולפיכך ראו חכמים להחמיר שלא לעשות כן אם יש אפשרות אחרת. מסתבר שתפיסה זו נכונה אך ורק ביחס לתערובת מין במינו, דהיינו ביטול כמותי, שבו החומר האסור עדיין קיים, אלא שבגלל מיעוטו בתערובת התירה התורה לאוכלו. אבל בתערובת מין בשאינו מינו, שהחומר האסור שוב אינו קיים בה, שהרי הרוב שינה אותו, אין מקום לומר שעדיין יש כאן אכילה של דבר איסור, ועל כן מותר להסתמך על הביטול גם כאשר יש דרך להתיר את האיסור.

עד כאן הסברנו את דברי הרא"ש בסוגייתנו, שבמין שבטל בשאינו מינו "אין שמו עליו, ובטל אף על גב שיש לו מתירין". ברם אי אפשר לסיים את הדיון בנושא בלא לעמוד בתמצית על דבריו המפורסמים והמפתיעים של הר"ן (בפירושו לנדרים נב ע"א), שסלל דרך משלו בביאור כל העניין. הר"ן חידש שחכמים מסכימים עקרונית לשיטת רבי יהודה, שרק מין בשאינו מינו בטל, אלא שהם סבורים שעצם ההבדל ההלכתי בין החומרים – שזה אסור וזה מותר – מגדיר אותם כשני מינים שונים, ולכן תערובת של איסור והיתר נחשבת מין בשאינו מינו. במה דברים אמורים? בשאין לאיסור היתר. אבל אם האיסור עתיד להיות ניתר, הרי זהותו כאיסור אינה מוצקה דייה, ועל כן התערובת נחשבת מין במינו, והאיסור אינו בטל – אלא אם כן החומרים שונים גם מבחינה מציאותית, והשוני המציאותי מצטרף לשוני ההלכתי הקלוש, וביחד הם מגדירים את התערובת כמין בשאינו מינו. יתרה מזאת: הר"ן סבור שלפי חכמים, מוקד ההגדרה של שני חומרים כשני מינים שונים הוא ההבדל ההלכתי, ולא ההבדל המציאותי, ולכן אם יש דרכים להתיר את האיסור כבר כעת (ולא רק בעתיד), זהותו כאיסור היא כה רעועה עד שאפילו שוני מציאותי לא יוכל להגדירו כמין אחר.

מקובל להבין שדין דבר שיש לו מתירין הוא חומרה מדרבנן. הדבר מפורש בהסברו של רש"י לדין זה, כך עולה בבירור מסוגייתנו ("דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי") על פי הפירוש הרווח (כגון רש"י ד"ה דאורייתא), וסביר מאוד להניח שגם לשיטת הר"ן – שזהות האיסור נתפסת כקלושה בגלל ההיתר הפוטנציאלי – אין זו אלא חומרה דרבנן בלבד (ואכן בחידושיו לסוגייתנו הר"ן אינו מבקר את רש"י בעניין זה). ואולם בעיוננו אתמול הבאנו את דברי השיטה מקובצת בשם הראב"ד, שהאיסור בסוגייתנו הוא מדרבנן לא מפני שמדין תורה התערובת מבטלת אלא משום ש"מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה". הראב"ד מבקר את פירוש רש"י, ונראה מדבריו שדין דבר שיש לו מתירין הוא מהתורה. מסתבר שגישה כזו אפשרית רק על פי שיטת הר"ן, וייתכן שיש לצמצמה לאיסור כגון הנידון כאן, דהיינו לאיסור שניתן להיתר כבר כעת (על ידי חילול).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)