בבא מציעא | דף נז | ריבית בהקדש

אגב הדיון באונאה בהקדש מובאת בסוגייתנו ברייתא הקובעת שהקדש מופקע לא רק מדיני אונאה אלא גם מאיסור ריבית. הגמרא תוהה: כיצד תיתכן ריבית בהקדש? הרי ההלכה היא שאם גזבר ההקדש נתן למישהו ממון של הקדש, יצא הממון הזה לחולין, ואם כן, ברור שיש בו איסור ריבית! ובכן, הגמרא מחפשת מצב שבו הממון עודנו הקדש, ובכל זאת אפשר להלוותו.

בתשובתה השנייה מגייסת הגמרא חידוש שחידש שמואל בדיני מעילה: "בונין בחול ואחר כך מקדישין". שמואל מסביר שבעת בניין בית המקדש יש חשש שהפועלים העייפים ישבו על אבני הבניין, ובישיבה כזו יש משום מעילה – הנאה מאבני הקודש – ולכן הוא מציע שגזברי ההקדש לוקחים את אבני הבניין בהקפה, ומקדישים אותן רק בתום מלאכת הבנייה. הגמרא מבארת את קביעת הברייתא שאין ריבית בהקדש על פי דינו של שמואל: הגזבר קנה אבן בניין אך טרם הקדיש אותה, ואז הלווה את האבן בריבית.

אלא שתירוץ זה נראה קשה. הלוא שמואל טוען ש"בונין בחול ואחר כך מקדישין", כלומר בזמן הבניין האבנים עודן של חולין, ואם כן, חזרה הקושיה למקומה: מדוע אין בהלוואת אבן כזו משום איסור ריבית?

כדי להשיב על השאלה הזאת עלינו לעמוד על הבחנה יסודית בדיני הקדש. במוסד ההקדש יש שני מרכיבים:

א. ההקדש הוא ישות ממונית.        
ב. בממון ההקדש יש קדושה.

על פי רוב, שני המרכיבים כרוכים זה בזה: אם ההקדש קנה ממון – הממון קדוש. ואולם הראשונים חידשו שלעיתים אפשר להבחין בין שני הגורמים. לדוגמה: הרמב"ן כותב בפירושו לתורה (דברים יב, ו) שאפשר לתת למקדש 'מתנה' מבלי להחיל בה קדושה, והוא מדגיש כי מתנה כזו קרויה אף היא "תרומה", ואף על פי כן הרי היא "חולין גמורין" ביד הכוהן.

הבחנה זו שייכת גם בענייננו. אבני הבניין שייכות לישות הממונית של ההקדש. ישות זו איננה ישות ממונית קלסית, ולכן דיני ריבית אינם נוהגים בה. עם זאת, האבנים עצמן – אף שהן שייכות להקדש – אינן אבנים קדושות, ובכך נפתרת בעיית המעילה ששמואל חשש מפניה.

ההבחנה הזאת משמעותית גם לתחומים האחרים הנזכרים בסוגייתנו: תשלומי כפל, שבועות ועוד. הגמרא מבארת שהקדש אינו בכלל הדינים הללו מפני שאינו בגדר "אחיך" או בגדר "רעהו". מסתבר שקביעה זו נוגעת למעמד ההקדש כישות ממונית – שהיא כאמור ישות ממונית מיוחדת, שכמה וכמה מדיני ממונות אינם נוהגים בה – ולא לממד הקדושה שבחפצי ההקדש.