בבא מציעא | דף עז | חשיבות התשלום לקיום המכר

סוגייתנו מחלקת בין שני מצבים של אי־תשלום מלוא התמורה עבור מיקח: כאשר המוכר "עייל ונפיק אזוזי", כלומר תובע שוב ושוב את כספו, הריהו רשאי לחזור בו ממה שטרם קיבל את תמורתו; אך אם המוכר אינו מחזר אחר כספו, זכה הלוקח בכל המיקח, והוא יכול לסיים את התשלום אפילו לאחר כמה שנים.

הרמב"ן (ד"ה האי מאן) מביא מחלוקת בהבנת המקרה שהגמרא עוסקת בו. לדעת ר"ח החילוק שאמרה הגמרא נכון רק כשהתשלום הראשון ניתן כעירבון, אך אם הוא ניתן כתחילת פירעון, והמוכר "עייל ונפיק אזוזי", המכר כולו בטל, ולא רק החלק שתמורתו טרם שולמה. "הגאונים הראשונים" לא קיבלו את ההבחנה הזאת, ולדעתם אף תשלום ראשון בתורת פירעון קונה כנגדו, ואין המוכר המחזר על כספו יכול לחזור בו אלא משאר המכר. מה יסוד המחלוקת?

נראה שרבנו חננאל הבין כי רדיפת המוכר אחר כספו מלמדת שהוא לא מכר אלא מפני דוחק כלכלי וצורך מיידי במזומנים, ולכן אם לא קיבל את מלוא התשלום – אין זה אלא מיקח טעות, והריהו בטל (וכן ביאר רש"י, ד"ה הא דעייל). רק אם המקדמה ניתנה בתורת עירבון, היא נחשבת כעִסקה נפרדת, שהתקיימה במלואה.

הגאונים הראשונים חלקו כנראה על הבנה זו וסברו שאין ב"עייל ונפיק אזוזי" כדי להגדיר את המיקח כטעות. ובכן, מה משמעות החילוק שבגמרא, לדעתם? נראה שלשיטתם להיטות המוכר אחר הכסף איננה סימן למיקח טעות, אלא מלמדת שהתשלום אינו חיצוני לעִסקה אלא חלק ממנה.

נבאר את דברינו. אפשר להתייחס לעסקת מכירה בשתי דרכים. אפשר לומר שהמוכר בעצם נותן מתנה לקונה, אלא שהקונה משכנע אותו לעשות כן באמצעות התחייבות כספית. על פי תפיסה זו, אין הבדל מהותי בין מכר למתנה, והתשלום הוא חיצוני לעִסקה. ברם אפשר גם לטעון שיש שוני מהותי בין מכר למתנה, ובמכר התשלום עצמו הוא שקונה את הקרקע.

מעתה יובנו דברי הגאונים הראשונים. ודאי שכל מוכר רוצה תמורה עבור המכר, אבל חיזור המוכר אחר מעותיו מלמד שהתשלום בפועל, ולא רק חיובו העקרוני של הקונה, הוא חלק מהותי מן המכירה. במצב כזה המכר מוגדר על פי הסכום ששולם בפועל, ומה שתמורתו לא שולמה – לא נקנה. לעומת זאת, כאשר המוכר אינו מחזר אחר המעות, מסתבר שהתשלום בפועל אינו חלק מהותי מהקניין, ומה ששכנע את המוכר לתת ללוקח את הקרקע הוא התחייבותו של הלה לשלם. מאחר שעיקר עניינו של המוכר הוא ברווח ולא בתשלום בפועל, אין תשלום מלוא התמורה מעכב את חלות המכר כולו (אף שהלוקח חייב כמובן לשלם בסופו של דבר את כל הסכום שהתחייב לשלם).

אם כן, נמצא שלדעת ר"ח רדיפת המוכר אחר התשלום מבטלת את העִסקה למפרע, ואילו לדעת הגאונים הראשונים היא רק מלמדת על אופי העִסקה, וממילא גם על היקף ביצועה.