בבא מציעא | דף פב | אומן שהזיק

הגמרא בסוגייתנו דנה במחלוקת תנאים ביחס לסבל שהעביר חבית ממקום למקום ושברה. בעלי התוספות (ד"ה וסבר) מעירים שהגמרא חוקרת בדבר חיובו של הסבל אך ורק מצד דיני שומרים, ואינה דנה כלל באפשרות לחייבו כאדם המזיק. מצד זה, טוענים בעלי התוספות, היה הסבל צריך להתחייב, ואפילו ננקוט שנתקל לאו פושע הוא, שהרי אדם המזיק חייב בין באונס בין ברצון. מדוע, אם כן, אין הגמרא מחייבת מדין מזיק? התוספות הסיקו מכאן חידוש אדיר:

"ויש לומר דלאו בכל אונס חייב אדם המזיק, אלא באונס דכעין גניבה ואבידה, כמו רוח שאינה מצויה... אבל באונס גמור פטור אדם המזיק".

בעלי התוספות ממשיכים ושואלים: ומדוע רבי יהודה, המחייב שומר שכר שנתקל, כלומר לדעתו נתקל אינו נחשב אנוס, אינו מחייב שומר חינם מדין אדם המזיק? בעקבות שאלה זו נאלצו התוספות להרחיב את חידושם:

"ויש לומר דנתקל הוי לרבי יהודה כעין גניבה, דהוי קרוב לאונס, ולכך פטור אדם המזיק, ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה, דהוי קרוב לפשיעה...".

הרמב"ן חלק על חידושם של בעלי התוספות מכול וכול, ולדעתו אדם המזיק חייב באונס, ואף אם לא היה יכול לעשות דבר בעניין. לפיכך נזקק הרמב"ן להסביר את פטור הסבל מדיני אדם המזיק באופן שונה, ולטענתו אין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק. ונראה שאפשר לבאר את חידושו בשתי דרכים:

א. המוסר חפץ לאומן מוחל מראש על נזק שיארע לחפץ במסגרת הטיפול בו (ובלבד שלא יארע בפשיעה).

ב. טיפולו של אומן בחפץ הוא מעצם הגדרתו מעשה מתקן, ולא מעשה מזיק, ולכן אי אפשר לחייב את האומן על נזק שגרמו מעשיו לחפץ, שהרי הם אינם מוגדרים מעשי נזק.

על פי ההסבר השני יובן חילוקה של הגמרא בבבא קמא (צט ע"ב) בין טבח (שוחט) אומן, שפטור אם קלקל את שחיטתו, ובין טבח שאינו אומן: שחיטתו של טבח שאינו אומן אינה מוגדרת כמעשה תיקון בחפץ, ועל כן הוא חייב אם קלקל, ואפילו באונס; ואילו שחיטתו של טבח אומן מוגדרת כמעשה תיקון, ועל כן אין הוא מתחייב עליה כמזיק, ואפשר לחייבו מדיני שומרים בלבד.

[על מחלוקת התוספות והרמב"ן ביחס לפטור אדם המזיק מאונס עמד הרב אביהוד שורץ בעיונו לבבא קמא דף כ"ח. על עמדת הרמב"ן בדין אומן שהזיק ראה שם דף צ"ט. מחלוקת הראשונים גופה תלויה בחקירה על מה אדם חייב המזיק – על עצם הנזק או על האחריות לו, ואכ"מ.]