דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף צח | גלגול שבועה

המשנה בדף צ"ז דנה באדם שהפקיד אצל חברו שתי פרות, אחת בשאילה ואחת בשכירות, ואז מתה אחת מן הפרות, ויש ספק אם הפרה השאולה היא שמתה, והשומר חייב, או שמא הפרה שמתה היא הפרה השכורה, והשומר פטור כדין שוכר באונסין. המשנה פוסקת כי אם בעל הפרות טוען בוודאות ('ברי לי') שהשאולה מתה, ואילו השומר טוען שאינו יודע איזו מהן מתה ('שמא השכורה מתה') – השומר חייב.

הגמרא בסוגייתנו שאלה כיצד יבארו את המשנה רב נחמן ורבי יוחנן, הסבורים שטענת ברי אינה יכולה להוציא ממון מן הטוען טענת שמא. מכוח קושיה זו העמידה הגמרא את המשנה במקרה "שיש עסק שבועה ביניהן", דהיינו שהשומר הודה כי הוא חייב על פרה אחרת, שלישית, ולכן נתחייב שבועה כדין מודה במקצת, ומתוך שאינו יכול לישבע – משלם.

בהמשך נידון מקרה אחר מן המשנה, ובו טענת ברי כנגד טענת ברי: "זה אומר שאולה וזה אומר שכורה – ישבע השוכר ששכורה מתה". הגמרא מסבירה שהשומר מתחייב בשבועה זו על ידי גלגול: מאחר שהוא חייב בלאו הכי להישבע שבועת השומרים, דהיינו להישבע שהפרה מתה כדרכה ולא בפשיעה, אפשר לגלגל עליו גם את השבועה שאכן הפרה השכורה היא זו שמתה.

הראשונים הקשו על כך: מדוע נזקקה הגמרא לעיל לאוקימתא שיש כאן הודאה במקצת על פרה נוספת, שאינה נזכרת במשנה? הרי גם במקרה הנידון שם (ברי של המפקיד מול שמא של הנפקד) אפשר היה לחייב את השומר להישבע על ידי גלגול משבועת השומרים, ומתוך שאינו יכול להישבע ישלם!

התוספות (צז ע"א ד"ה ביום) הציעו כמה תירוצים, ואנו נתמקד בשניים מהם, הנוגעים ליסודות דין גלגול שבועה. תירוץ אחד הוא שאין מגלגלים שבועה אלא כשהנתבע טוען ברי, אך לא כשהוא טוען שמא. אומנם תירוץ זה לא יסביר דין אחר במשנה: כשהמפקיד טוען שמא השאולה מתה, והנפקד טוען כי ברי לו שהשכורה היא שמתה, השומר פטור, ואין מגלגלים עליו שבועה שאכן השכורה מתה. על כן נזקקו התוספות לתירוץ שני, המשלים את התירוץ הראשון, ולפיו אף על פי שאפשר לגלגל שבועה אפילו כאשר התביעה השנייה של התובע היא בשמא (קידושין כח ע"א), אין זה אלא כאשר המקרה שמגלגלים עליו "דומה לאמת", כלומר כשיש רגליים לדבר שהנתבע משקר. ונראה ששני התירוצים הללו (שהתוספות ראו אותם, כאמור, כתירוצים ששניהם נכונים ומשלימים זה את זה) משקפים למעשה שני מסלולים בהבנת דין גלגול שבועה.

מסלול אחד עניינו צירוף טענות נוספות של הנתבע לשבועה: מאחר שכבר יש שבועה לפנינו, אין אנו מגבילים אותה לטענה אחת, אלא מאפשרים לתובע להוסיף עליה עוד טענות שיש בינו ובין הנתבע; נמצא שיש כאן שבועה אחת המוסבת על כמה טענות. למסלול זה נוגעת ההגבלה הראשונה הנזכרת בתוספות, שאין לגלגל שבועה על טענת שמא של הנתבע. מדוע? מפני שאם נעשה כן, לא יוכל הנתבע להישבע, ונמצא מתחייב גם על התביעה המקורית, דהיינו על התביעה שחייבה את השבועה, שבלא הגלגול היה יכול להיפטר ממנה באמצעות השבועה. לפי המסלול הזה, עניינו של הגלגול הוא לערום טענות נוספות על גבי שבועה קיימת, אך הוא אינו מתייחס כלל למקרה המקורי, ולכן לא ייתכן גלגול שבועה במקום שהדבר יחמיר את מצבו של הנתבע בתביעה המקורית.

על פי המסלול השני בהבנת דין גלגול שבועה, הגלגול אינו צירוף מקרה נוסף לשבועה קיימת אלא יצירה של שבועה חדשה, זאת אומרת: הגלגול מחייב את הנתבע להישבע עוד שבועה אחרת. למה הדבר דומה? לשבועת מודה במקצת. מדוע כופר בכול פטור אפילו משבועה, ואילו מודה במקצת חייב שבועה? כופר בכול – אין שום יחס בינו ובין התובע, ולכן הוא פטור, ואילו מודה במקצת מוכיח בעצם הודאתו שיש יחסים מסוימים בינו ובין התובע, ולכן אין הוא יכול עוד להיפטר בדיבור גרידא. כיוצא בדבר אתה מוצא (לפי ההבנה הזאת) בגלגול שבועה: מאחר שהנתבע התחייב שבועה לתובע על מקרה מסוים, הרי נוצר יחס בינו ובין התובע, ומחמת היחס הזה אפשר לחייבו שבועות נוספות. למסלול זה נוגעת ההגבלה השנייה שבתוספות: המקרה הנוסף חייב להיות "דומה לאמת" מצד עצמו, שאם לא כן, הרי אין כאן שום טענה של ממש שאפשר לחייב עליה שבועה נוספת.

הרא"ש בפרקנו (סימן י') מתלבט אם מי שגלגלו עליו שבועה ואינו יכול להישבע מחויב לשלם. לפי דברינו, יש מקום לחלק בעניין זה בין שני מסלולי הגלגול. במסלול הראשון אי אפשר לחייב את מי שגלגלו עליו ואינו יכול להישבע, שהרי כל עניינו של גלגול שבועה הוא רק לערום טענה נוספת על גבי שבועה קיימת, אך אין בכוחו לשנות את הדין בתביעה המקורית. כמובן, אם הנתבע יסרב להישבע ללא סיבה, אפשר יהיה לראות בסירוב זה מצד עצמו עילה לחיוב; אך העדר יכולת להישבע בגלגול אינו סיבה לחיוב. במסלול השני, לעומת זאת, חל על המקרה הנוסף חיוב שבועה חדש, ועל כן שייך גם בו דין "מתוך שאינו יכול לישבע משלם".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)